איך אמירת הקדיש בדבר אבי שינתה את אותה משך החיים.
אבא שלי, הרמן וייסמן, נהיה אף אחד לא מרגוע, נוני אף שופע רצונות, בעל אומץ שקט והחלטיות עוצמתית. משמש שרד את אותה הפוגרומים ברוסיה, במידה ש אביו נרצח לנגד עיניו; הוא נמלט מרוסיה בשיתוף אמו ואחיו; סבל מעוני בעייתי, עמל זמן קבוע רבות ומפרכות לפי הלימודים שלו; לחם בגבורה ובענווה במלחמת הטבע השנייה; נהיה שחקן, מחזאי ופרופסור באוניברסיטה. בראשית הדרך מחלתה הקשה הנקרא אמי, כולנו היינו ילדים, נולד טיפל בנו באופן עצמאי, ובו בזמן דאג עבור כל צרכיה הנקרא אמנו וטיפח קריירה איכותית.
בהיותו בן 93, הנו הינו הרבה יותר צעיר בשכלו וברוחו, מכפי גילו העדכני. זה היוצר מחזות בחריצות עצומה, זכה בפרסים אודות מחזות שפרסם, וזכה שמחזות מהצלם יועלו על במותיהם שהיא תיאטראות מפורסמים.
ביום שלישי מי, השתנו לפתע הזמן וחיינו. העוזרת שהייתה מבשלת ומנקה איתו בביתכם מצאה את הפעילות מבולבל, חולמני, עם סימני חבלה בראשו. הנוירוכירורג הבכיר שבדק את הדבר במעונו החולים, נתן לכם תמונה עגומה באשר למצבו (שטפי דם דו צדדיים במוח או שמא קרישי דם מסביב למוח), ורמז שלא נותרו לאבי יותר מכך משעות עבודה ספורות. לסיכום פסוקו של עניין, הוא הצליח לשרוד וכו' עשר חודשים, אם כ"ו באלול, במדינה הינו מעד בחדר השירותים ומת בסקטור.
ככל שאני התלמיד בהרבה יותר בדבר האלוקים ולכן הפריטים העדיפים באמת בחיים, מתגברת הערכתי כלפי הערכים שאבי העניק לאחיותיי ולי, ואפילו לילדינו. אבי העניק לנו את אותו מתנת הנדיבות אשר ממנו, את אותה הענווה מתוכם, את החמלה שלו, את אותם האומץ שממנו, את עוצמת הסיבולת מתוכם, את כל עוז הרוח שלו, את אותם נחישותו ועקשנותו לבצע את הפעילות העדכני, את אותו המחויבות הברורה מהצלם לערכי הצדק, ומעל לכל אלו שנמנים על, רק את האהבה מתוכם.
הרי באיזה אופן מזון לגמול לאבי בכל המתנות שהרעיף עלי?
ידעתי מעט במיוחד בנושא אמירת הקדיש אם בדבר משקלה של העניין, אך קראתי מה שיכולתי על אודות העניין, ובמוחי קיימים שאלות כהנה וכהנה. כיצד יכול להיות שהמשפטים המוזרים האלה בארמית, אינה מזכירים במילה את אותו בעייה קשה המוות עד האבל, הם מידי חשובים לצבירת זכויות עבור אבי בשמיים? ומה מקיים הכוונה ב"צבירת זכויות" לעילוי נשמת אדם?
בעודי מתעמק תוך שימוש עצמי בשאלות האלה, אני נחוש להגיע למוסד החדרת לפחות פעם אחת ביום אחד בזמן 11 החודשים הקרובים, על מנת להזכיר את אותם הקדיש.
מאוד יום שלם, אני נחוץ לחפש מניין הלא רחוק לנכס עבודתי בניו-ג'רסי. עם עת מהיר מצאתי את "קהילת קורה צדק", אזור כנסת עתיק שנמצא במרחק משני ערים מהמשרד שלי. תושבי בית כנסת ישראל שיש ורובם מהגרים מרוסיה ואוקראינה.
המניין הוא הסתדר לי בעלי תפילת שחרית. ועבור תפילות מנחה ומעריב, גיליתי את מרחב הכנסת "בית יבנה" באזור מגוריי. שלא השתנ זמן יקר, או שהתחלתי להכיר את אותה המתפללים הקבועים בכל אחד מבתי כנסת ישראל הנ"ל, ואפילו את כל קומץ המתפללים האחרים המגיעים כמוני כדי להבליט קדיש.
משך החיים החלו חגים סביב אמירת הקדיש. נאלצתי להחליט רק את לוח הזמנים שלי בתהליך עבודה, את כל תאריכי הנסיעות שלי ובנוסף רק את לוח הפעילויות החברתיות שלי, סביב הניסיון להדרש לפחות למניין אחד בשאר אזורי מספר ימים. בהדרגה התחלתי להבחין את 3 התפילות השונות, ובהמשך רכשתי לעצמי כזה בטחון, גם שלא התבלבלתי במניינים בתוכם התפללו בנוסחים רבים ומגוונים לגמרי: אשכנז, ספרד, נוסח האר"י ז"ל, נוסח עדות המזרח ואפילו הנוסח התימני.
לא ידעתי מהי באופן ממשי מטרת ההחלקה שגורמת לכולם לקרות נחוש בכל להמשיך ולהתמיד באמירת הקדיש, נוני נקרא שימש נמצא לכל המעוניין חיוני. ידעתי שיש עבור המעוניינים מטלה, להרבות בזכויות לצורך אבי בשמיים – אפי' אינה שימש לכולם בוודאי הדבר הסבר כל מה, ושבכלל לא הייתי בטוח יותר או גם אני בהחלט מאמין שבאמצעות אמירה יומיומית שהיא הקדיש, תהיה לכולם איזו השפעה על זכויותיו בעולמות עליונים. לפני מיהו שהעניק לי בכל המון. בעצם הענקתי לקבלן דבר חשוב אינם היה בכוחי להעניק למקום בעוד היווה חי. הרגשתי חיבור, מיזוג מפואר, קירבה שכפי הנראה חסרה לנשמות מטעם שנינו.
בהירות וחיבור
שיש עבורנו ספקות: והיה אם נולד אמיתי? היכן הראיות? הינו טיפשי! נוני למה לדחות אתר שמרגיש כל פשוט, דבר שעמוק בתוך אני מומחה שהוא מהותי ואמיתי מכולן הנעשה ברחבי העולם שבו כל אדם נוטים לבחור סיפוק ונחמה, אבל מידי פעם מסוג אחר לא רק יכולים לאושר מקורי ומתמשך?
אמירת הקדיש, מהמדה ימים ביומו, הביאה לכם לאושר כזאת שמגיע שיש להן המנחה השמימית שניתנה לעם היהודי לצורך אלפי קיימת, הזכות להוות העם הקדוש; המתנה, הזכות והאחריות להוות מאור לגויים; מתנת התורה, עיתון ההוראות שמראה לכם איך הטבע הרוחני מאיר את אותן אמא אדמה החומרי – התשורה שנותנת הגיון וסדר כמעט לכל אי ההיגיון והסדר שכנראה אנחנו אוהבים ברשתות ביומיום שנותר לנו.
כחלק מ נסיעת שירותים לוושינגטון, נכנסתי לדירתך כנסת ישראל "קשר ישראל" בג'ורג'טאון. אישי הקהילה ורבם קיבלו את אותם פניי בחמימות. מדובר היה בקהל מתפללים נאה - סטודנטים ואנשי סגל מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, אישי תאגידי בדרכם לפעילות, פנסיונרים בוגרים שחולקים ביניהם את אותם המעודכנות העדכניות שהתרחשו בשכונתם הקטנה, פוליטיקאים ובתוכם הסנטור ג'וזף ליברמן, וממש לידי, ישב אדם עם השערות ארוך מאפיר שנעל מגפי בוקרים. מאוחר יותר מכך גיליתי שהאדם הזה, בעל תמונות החילונית, נולד ליאון וייסלטיר, קופירייטינג המעצב "קדיש", המפרט את כל ההיסטוריה של תפילת הקדיש, ונותן התייחסות מיוחד לחוויה מסוג אמירת הקדיש – עיתון שבדיוק אז התחלתי לפנות.
מיהו המקורות הקדומים באופן מיוחד הקושרים את הקדיש לאבלים, נולד סיפור על רבי עקיבא, שהציל את אותן נשמתו ששייך ל מיהו רשע שנגזר על גביו דין גיהינום. כל מי נולד הותיר אחריו אישה הרה שילדה לו בן. האם מקבל מימדים את החפץ הילד, רבי עקיבא לקח אותו לביתך החליטה לחוקק ולימדו לומר קדיש על גבי אביו. מאוחר בהרבה הופיעה מחכה מול רבי עקיבא נשמתו שהיא את הדבר רשע, והודתה למקום לגבי שלימד רק את בנו להגיד קדיש, ובכך הציל את השיער מהעונש הנורא.
חלל גדול הטובים, האר"י ז"ל, כותב שאמירת הקדיש עוזרת לקדם את אותם הנשמה מרמה רוחנית מוגדרת לרמות נשגבות בייחוד מסוג קדושה וטהרה.
בזמן שהבנתי את אותן חיוניות מעשיי, הרגשתי בהירות רצינית וחיבור עמיד – גם אינו יכולתי לפרט יחד עם זאת לאף אחד, הרגשתי מיזוג מיוחד לקומץ המועמדים החדשים שלי, העושים שימוש שלם התפללתי, שלא שיש חייבים לשום מובן. הינם באו לבית כנסת ישראל החיים מאותן גורמים שבגללן הגעתי לחדר אני בהחלט – מאותה מטרת ההחלקה שכך נוהג בעזרת מדינתנו לחלוטין מזה עידן ועידנים.
השלווה, ההבנה, ההכרה, הוודאות בנוגע לדברים שבאמת חשובים בחייכם, הפכו מהצצה רגעית לשלווה קבועה בחיי – פעם אם התפללתי ב"חב"ד" בקליפורניה; "ישראל הצעיר" בסנט לואיס; "בית תקווה" בפלורידה – ביקום אפילו אינו נהיה מניין בצורה מסודרת בזמנים כתיקונם, אבל קיימו בטבע מניין באופן מיוחד בשבילי במשך שלושת הימים בתוכם שהיתי שבו לצורך פגישות שירותים במלון קרוב; ובית כנסת ספרדי קטן בשכונת נווה צדק בתל אביב. וכמובן, החביבה עלי בייחוד, בתוך על פי רוב 26 בתי כנסת מגוונים ברחבי אירופה עליהם התפללתי לצורך עבודת 11 החודשים כדוגמת אלו, הייתה אמירת הקדיש בכותל המערבי. שבו, בכל עת ביממה אפשרות לחפש סרטים שכבר נעשו ורבים מטעם מניינים, עליהם אפשר להדגיש את אותן הקדיש.
הקדיש האחרונות
ואז לפתע פתאום, הוא נגמר.
בכ"ו בתמוז, חייו בעת האחרונה ל'חיוב' שלי (היה הוא בשנה מעוברת), אמרתי קדיש בתפילת ערבית ב"בית יבנה", בתפילת שחרית בבית החדרת "פועלי צדק", ובתפילת מנחה בביתו החליטה לחוקק השייך "מרכז גארמנט" במנהטן, איננו לא קרוב מהמקום שבה אני בהחלט אמור לשאת נאום מרכזי במערך מרווח. עמדתי שם, באותו מקום החדרת, והתכוננתי לשים דגש את אותה הקדיש בעת האחרונה, בסופם שהיא 11 שבועי האבלות על אבי.
ורובם מיד סיימו לציין את אותן תפילת "עלינו לשבח". נותרתי עומד על מקומי. זה הסביבה.
יתגדל ויתקדש במעבדה רבא...
התחלתי לרעוד במקומות אחרים חשוב.
בעלמא די ברא כרעותה, וימליך מלכותה...
אינו אני בהחלט רוצה שאצליח לסיים את אותה הקדיש. חולשה שנמצאת בתוקף את אותה רגליי. חשתי שאני עומד לפרוץ בבכי שאין היא נשלט.
יתגדל ויתקדש השם הרחב, ברחבי אירופה אשר ברא כרצונו.
הצלחתי למלמל גם איזה סכום משפטים בשפה הארמית:
יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך נולד... עוסקת שלום לכם במרומיו הינו ישמח לעשות שלום לכם חיוני ועל כל מדינת ישראל, ואמרו אמן.
צעדתי לאחור שלושה צעדים אודות רגליי הכושלות. קדתי קידה לשמאל, תוך מקצועיות לשמור לגבי מחיריהן של המשקל, יוצר שלום במרומיו,
קידה לימין, משמש ישמח לעשות שלום לכם עליכם,
קידה לפנים, ועל כל מדינה ישראל, ואמרו אמן.
שלוש צעדים אחרונים לפנים, והכל נגמר.
ממש לא ציפיתי להרגשת האובדן, הריקנות והעצב העמוקה שתקפה אותך פתאום.
התיישבתי למספר זמנים, ואז התפללתי תפילת ערבית. אני בהחלט מטושטש, ואני איננו זוכר שאמרתי "קריאת שמע" או שמא שהתפללתי תפילת עמידה.
עבור שהספקתי להתעשת, ראיתי שרובם הגדול סביבי מהר סיימו את כל התפילה ונעמדו להדגיש "עלינו לשבח".
כעבור "עלינו", האבלים סביבי נותרו פנימיים, בשביל להבליט קדיש. ואני, בניגוד אליהם, בפעם הראשונה ב-11 ימים האחרונים, התיישבתי, שותק. חסר ארומה.
דיברתי בעלי הרב בתום התפילה. הוא למעשה אמר שתחושותיי נורמאליות. הֵאָנְחוּת שאני חש יתעמעם בהדרגה במשך החיים, והחיים יחזרו אט אט למסלולם.
המשימה שלי נגמרת. גרידא שהפכה להפריד מחיי, זאת מאוד נתפסה כל פעילות. המשימה שלי, ההתחברות הנפשי העמוק לאבא שלי הסתיים. זה לא. איננו שימש הדבר שהצליח למלא את אותם התהום שנפערה בתוכי.
צעדתי באיטיות לעבר המלון, המום כולי. מהם אצליח לדבר בלוח בשיתוף מישהו? כל מה אצליח להתלוצץ בשיחות חולין מתקופת הסעודה, אם שיגיע זמני להיות את אותם הנאום?
נכנסתי ב המקום. מארגני החגיגה קיבלו את פניי. ואז קרה פריט מפתיע. כאילו התהפך לנכס איזה מה מתג חשמלי. זרם של מחודש מסוג הרבה חשמל פרץ מתוכי. חזרתי לעצמי – מסביר, מלווה, מתנהל. אבא שלי מהתחלה שימש בתוכי. הרגשתי טוב כשעמדתי מחשב אישי הקהל. המתח התפוגג להם. אני שליו, המילים זרמו מתוכי בקלילות.
ברכב, כחלק מ הנסיעה חזרה הביתה, התפללתי. הודיתי לקדוש ברוך הנו. הודיתי לאבא שלי.
למחרת, הלכתי אל הבית הכנסת. אף שכבר אינו ישנה עליי חובת אמירת הקדיש, לפני אני דורש לתחושה של החום וההמשכיות. ומניין המתפללים שימש זקוק לי, העשירי למניין. אני בהחלט מחזיר נעמה עבור מי שדאג לי במשך 11 החודשים אילו. אני תומך למי שממשיך את אותה פעילות אמירת הקדיש שממנו, הייתי רואה אנחנו חדשניים שמצטרפים לאומרי הקדיש, חלק מהם חסרי ביטחון בפעמים הראשונות שהם כבר מחליטים את אותם הקדיש, מציאות למשל שהייתי הייתי 11 חודשים קודם.
אני ממשיך לפנות לחברה הכנסת, בגלל שנעים לכם להצטרף לדורות רבים ומגוונים השייך יהודים שחיו לפניי והתברכו באותם המנהגים. אני בהחלט ממשיך לנקות בגלל שדבר זה פרמטר מחמת שבתוכי לזרוח בעצמה ענקית יותר מזה.
בשבועות שבאו כעבור שסיימתי לרשום את הקדיש האחרון שלי, התהום נפערה ונסגרה במחזורים שאינה צפויים. רגש של העצב נמשכה, מגיעה והולכת, אולם אם הדרגתי עוצמתה נחלשה. כמו כן התהום מתחילה אט-אט להתמלא ולהפסיק להיפתח, בהחלט כגון שאמר לכולם הרב. רגשות העצב נדחקו הצידה תוך כדי ההבנה שאבי אינם נעלם. הוא למעשה ישנם בתוכי, הוא אלינו בשאר אזורי זמן ויום. הערכים מהם, גבוה לבו, החמלה, האומץ, כוח הסבל, עוז הרוח, ההחלטיות והנחישות לבצע את העובדות שנכון, מסירותו לערכי הצדק והמוסר, ומעל וכל זה, האהבה מהם, כל אלה נטועים בקרבי חייו, מחר ותמיד. ואני בודק את אותו המתנות כדוגמת אלו הלאה לילדיי, כגון שאנו יעבירו את הסתימות הלאה לילדיהם, והלאה לדורות הבאים.