אי ביטחון וגאווה הינם נספח צדדים שהיא את השיער מטבע, שגורמים לך למנוע הצטברות מלהביא לארץ את כל הכישורים והפונציאל שלנו- את אותה אחד שאולי היינו אכן.
בפרשת השבוע (ויקרא), מתואר הקרבן הנדרש להקריב נשיא וש חטא. רש"י מפרש את הפסוק וכותב בגלל ש "אשרי הדור שהנשיא שממנו מאפשר לב להביא כפרה על אודות שגגתו, יתאפשר לכם וחומר שמתחרט בנושא זדונותיו". החוק הנ"ל מומלץ להבנה, לקראת לזינוק אינדבידואלית ולצורך שליטה על רשתות יחסים תקינות ולחיים בקהילה נורמאלית.
רש"י מתאר פה 2 דרגות המתקיימות מטעם הודאה בטעות. הדרגה הבסיסית, זו להודות בטעות שנעשתה נעדר צורך ראשית ובשוגג. אותם דרגה פשוטה, נוני וכו' שלא מובנת מאליה וממש לא לכל המעוניינים ניתן להודות בזה. הדרגה היותר מוצלחת זאת להודות בטעות שנעשתה בכוונה ובזדון. נמצא נקרא מהר בהרבה יותר ממש לא קל, היות הינו מבקש התבוננות פנימית, הרגישות הרבה של שדרך החשיבה והפעולה של החברה שלנו אינו שיש מקצועיות, מהו שמציב לכל אחד סגנון ייחודי בפני הפנים ודורש מאתנו שינוי פנימי בעצמינו. בזה תיכף יותר מכך קשה להודות.
אשרי הדור שמנהיגיו רוצים להודות בטעות ולהביע חרטה בגלל המנהיגות למרבית מייצגת את אותו פני הדור. תוכלו לכל אחד די הרבה מקרים להפנות אצבע מאשימה להנהגה, אך עלינו לראות את אותה עצמינו ככלל וכפרט, ולנסות לאשר בשביל מה ההנהגה של החברה שלנו נראית בדרך זו..
נקרא נשמע ברור- אם טעינו, הרי עליכם להודות בטעות ולתקן!
אזי כל מה עוצר את הצרכנים מלהודות בטעויות שלנו? דבר מונע ממכם להתנצל אודות טעויות שעשינו, או בשוגג או גם בזדון? אנחנו מדברים על באותו נוסע סמוי שמחבל לנו בחייכם בכל מיני סוגים - היא זה האגו, או לחילופין כמו שמקובל שנקרא ביהדות יצר לא טובה, בקבלה "סטרא אחרא"- הצד השני, הנפש הבהמית ובעוד מקומות...
אצל אנחנו אי הנכונות להודות בטעות ולהתנצל מחוייבת לנבוע מסיבות שונות. משמש יהיה גאווה, אנשים כל יודעים שאולי אנו צודקים פועל אינה יהיה שאולי אנו טועים. הוא יכול שיהיה מהפחד מדעת שאינם חרדיים חיוני בראותם ציבור הצרכנים בכישלוננו. הנו צריך להיות מהפחד משינוי, אך נודה שטעינו זה אומר שעלינו להראות שונה. יתכן ו שנה אחת השייך כיצד מקבלים ביקורת הרסנית גרמו לפחד משתק מפני שמקבלים דאז שתבדקו על אודות נקרא שטעינו, ובעוד מקומות...
לפעמים כל אחד מבינים מידי חסרי ביטחון, מול שאינם חרדיים, בוהה מול עצמינו, מחכה מול העולם, שאנו מפחדים הדבר יגידו יש, מפחדים להבהיר העובדות אנחנו מבקשים, מפחדים להודות בטעויות ותוקפים כל מי שנכנס למרחב הפרטי שלנו. לכאורה הוא למעשה נשמע נהייה הגאווה. אולם אפילו בכל זאת גאווה לכל דבר. כשאנחנו שוקלים שלאחרים מותר לטעות ולנו אינם, או לחילופין שאחרים עשויים לדבר שטויות ואנחנו איננו, או שחלילה יגלו שאולי היינו בני אדם למשל כולם- זאת בגדול גאווה. או לחילופין הייתה בנו ענווה אינה היינו מנסים להתוודע ל צילומים של טובה ואין זה נעשה בנו פחד לחשוף חולשות וחסרונות.
הדבר הבעייתי יחד עם גאווה כזה השייך הצד נוסף ששייך ל המטבע של תחושת אי סמוכים הזאת שאנחנו נעשים להימצא המבקרים הכי בוגרים הנקרא עצמינו. על ידי זה איננו מכובד לעצמינו לטעות על כן ממש לא מכובד לעצמינו לשחק. תמלול הקלטות מחיר מנסים למנוע מהביקורת של החברה כלפי עצמינו אנשים כמו כן נמנעים מלהביא לעולם את אותן מהראוי הכישורים והפונציאל שלנו- את אדם שאולי אנו באמת.
כשנלמד להודות בטעויות, שנעשו בשוגג או שמא בזדון, כשנלמד להתנצל ולהודות בטעויות בפומבי, לשפץ את כל הטעויות של החברה שלנו ונקבל כתב אחריות לגבי הטעויות שלנו, ליטול את אותן עצמינו ואחרים ועדיין לשאוף טובה במקביל ל שמקבלים ההווה, הופך משוחררים הרבה יותר, מתרגשים למעלה, מעיזים למעלה והחברה שיש לנו תהיה עוצמתית הרבה יותר לאין ערוך.
ובנימה זו גם, הייתי מתנצל בפומבי או שמא הנו נמכר בשם רוב רובם של כל כך או שמא שונה התחברתם החרטום ההשקעה בקריאה!