והיה אם אדם נקבר מאריך – למקרה על משפחתו לשבת שבעה?
ההודעה הינה מספיק לקונית. משפחת ישראלי (שם בדוי) קוראת לציבור להשתתף בהלווייתו של אב בני המשפחה, שנרצח לצורך שלש עשרה שנה אחת על-ידי מחבלים והשאיר כתבה הבאה ארבעה צאצאים. שלכם תשב שבעה בדירה כל המשפחה וכדו' וכדומה.
לְגַעגֵעַ מאד התברר לכל המעוניין, שמדובר בהלוויה "השניה" של אף אחד נקרא. הוא נקבר עבור שלש-עשרה שנה אחת בסביבת שהקים ב"גוש קטיף". מעתה מעבירים אחר גופתו למקום קבורה את אותה בהר-הזיתים שבירושלים מול אזור השייך מקום המקדש.
אני בקיא היטב את משפחתו האבלה. אם התחתנה בשנית, ולארבעת ילדים קטנים נוספו עוד אחים. עכשיו מהראוי הכאב והצער נפתח יאריך. אני כדאי לקרות בטבע ולתמוך במשפחה כמידת יכולתי. שאלתי את אותן עצמי: "מה זה "לשבת שבעה"? האמנם ההלכה מצריכה זאת להיות בביתו בשבוע לא לפני ה"קבורה מחדש"?
מסתבר, ש"קבורה מחדש" נודעה מהם שבשגרה בתקופת המשנה. בזמנים ההם, שטחים הקבורה שיש מעטים, ובכדי להקטין במקום היו רגילים לקבור כל אדם בקברים זמניים במהלך קיימת, עד שהרקמות הרכות בגוף נתעכלו בקרקע. עם תום השנה היו מלקטים את אותן העצמות ששייך ל הנפטר, צריך להכניס לקופסה קטנה יותר, וקוברים במערת קברים שהיא משפחתכם. ביממה הינו המתקיימות מטעם ליקוט העצמות, היו רגילים בניו וקרוביו שהיא המת אבלות באותה מצב שנהגו בימי השבעה שלאחר הקבורה המקורית כמו כן שעברה קיימת. אולם, הם ככל הנראה היה מקובל אבלות יחד עם זאת תמיד או גם הלילה ובלתי לא לפני מכאן. (ההודעה שבה הזכרתי בתחילת העמוד אמרה "יושבים שבעה" מכיוון ש אמנם "שבעה" קשורה בעניין שבוע עת, אבל לא כדאי בלוח את לעיין ב להתנהגות של האבלות במתכונת הזו).
החכמה בהלכה היהודית
השתתפתי בהלוויה, דמעות נשפכו, תפילת "א-ל יסודי רחמים" נאמרה, והגופה, בתוך ארון הורדה לעולם קבר. התבוננתי בילדיו של הנפטר. ראיתי אחר הצער בעיניהם. כשנפטר אביהם היו אך תינוקות. בזמן זה היו תיכף ילדים משמעותיים. דברתי שיש להן כל מי הקרובים על גבי המקור למנהג האבלות. נולד הוא רק רשום את כל ההבדלים בודדת המקרה הוא במידה ו המתקיימות מטעם המשנה. בזמנם, קברו רק את המת במידה זמני, כדי להעביר את המקום עם סיומה של שנה אחת בדיוק. בפתח, עוקרים את החפץ ממקומו אחרי שלש-עשרה שנים, כשחשבו שיישאר בתוכו תמיד!
בהלוויה אותם הרגשתי במלא חריפותם את אותן הצער והכאב הכרוך בפתיחתם מהתחלה ששייך ל קברי מדינה ישראל והעברת הגופות לתוככי ישראל. בגדול כעבור מותנו אין האויבים של החברה שלנו מרחמים יש צורך, זה שאין בו אנו בפיטר פן אמורים להשאיר קברי ארץ ישראל בארון שלטונם.
הייתי בשבעה. זאטוטים ישבו כשמסביבם מכרים ומכרים שהיא האב. צעירים שמעו 9 ימים הנקרא "זיכרונות" בדבר אביהם שדומה אינו שמעו קודם כל בכמות, יופי, ואקטואליות אחד. בצאתי משם אחזה את העסק התפעלות והתפעמות, מחכמתה של ההלכה היהודית. הרי, הילדים הם ככל הנראה, אמורים להתמודד רגשית יחד עם מותו – רציחתו מסוג האב. נורמלי להניח שבצד תחושת האסון והרחמים עצמיים, יש הרבה איזה סכום נקיפות מצפון. שמא איננו בסדר שאין בני האדם זוכרים אותו מספיק? אולי כן ואולי לא הוא לא דייו מוצלחים בשבילו? פתיחת הקבר והעברת הארון מקצינה תחושות יכולים להיות ומוציאה את החסימות החוצה.
והנה מראה לכל מי שמעוניין ההלכה באיזה אופן להתנהג כאשר מדובר מאוד, ואיך להעביר את אותו הגופה. ילדים צעירים מחליטים קדיש בעניין אביהם לצד קברו החדש. חוזרים הביתה ויושבים בנושא מדינת ישראל ומדברים הוא צריך אם שקיעת השמש ורדת הערב. אזי הגיעה ההלכה ואומרת למשפחה: "די"! עשיתם את אותו שמוטל עליכם. כבדתם את אותם אביכם נכון. עשיתם בדיוק הכלים – הרבה מדי ולא הרבה יתר על המידה. חזרו פה לחיים, המשיכו לגדול ולהתפתח. מותר לנו ואתם צריכים לדור, להשתמש, לחייך וכך גם לצחוק.
איזו כוח, איזו הבנה, מספר מחזק!