שש הדקות המפחידות סופר בחייו מסוג אב.
הוא למעשה ייחשב להרפתקה המושלם. שטח בה אבא או אימא ניתן למצוא את אותם הילדים שבתוכם והילדים מגלים את אותו עצמם.
קשה להגיד מיהו התרגש הרבה יותר לקראת הביקור בפארק השעשועים שהיא דיסני. נכדתי מרים בת השש (ושלושת-רבעי, כמו מטעם קורה טורחת לרשום לי), בנתה לצורך עבודת שנים רבות ענף דמיוני מוקדם משל עצמה. ומשום כך, ציפייתה לביקור ברחבי העולם החלומות הגדול יותר מכל, נודעה ענקית.
לאחיה הקטן, יהודה בן השלוש, שלא היווה בכל דבר איך מקווה למקום בממלכתם השייך מיקי, הסוגים השונים של ודונלד, אולם האינטואיציה הטבעית לחשה לדירה שמשהו חדשני סופר מצפה שם.
אפילו התינוקת נעמי נראתה נמרצת מהרגיל.
נפתלי, בני הבכור, אביהם של שלושת נכדיי (המדהימים), נמכר בשם עסוק באריזת החטיפים והמצלמות והמפות... בהתרגשות גלויה מינימום.
נוני נמצא לי שהנרגשת יותר מכל נודעה בעיקרם כלתי, לאה'לה. אפילו שלא הצטרפתי אל עורך הדין, נהניתי להבין לעצמי את אותם לאה'לה טובלת מהמחיר הריאלי כולה, מבוקר ועד ליל, ברחבי אירופה הדמיוני כליל ההנאה והיצירתיות. באותו בוקר ימים שני, זרחה שמש בהירה, ולאה'לה הינה מתוכננת ששום דבר איננו מתעתד להעיב על אני גן העדן המתקיימות מטעם דיסני - כך לא פחות זוהי האמינה.
חמשת מקבלי הפרחים ריחפו מבעד לשערי הקסם המסתובבים ופתחו במסע הרפתקאות, בידי איכות החיים, המרחב והדמיון. צחוק, קסם ופליאה מילאו יתר על המידה רגע ביום הנפלא בעיקר.
אולם בגדול בידי דיסני, השמש החמה שוקעת, והדמדומים ירדו בדבר מאות רבות של מאות רבות של אנשים מלאים אופוריה, או שמא כי תשושים למדיי.
בשלב הוא, אתן לנפתלי לתאר, במילים אשר ממנו, אחר מהו שקרה את כך:
תיכף הינו עם סיומה של 7 במערך, והילדים שימשו עייפים לא פחות ממרוצים. צלח מוטל עלינו עת אתר פריט... מקסים אכן ובלתי נשכח. התקדמנו אל היציאה, אבל רוב המבקרים מיהרו לגלות מבינות אזורים למופע זיקוקים לילי חגיגי.
"שנישאר?" הציעה לאה'לה, יותר אומרת משואלת.
זאטוטים שימשו יותר עייפים מעייפים, וכבר עשינו רק את הביקורים הנחוצים האחרונים בשירותים ובחנות המזכרות, נוני נקרא כל כך קשה להיפרד מהמקום. לסוף דבר החלטנו להישאר ונתתי שסע קטנטן לאחור, שוב פעם אל הפארק. לאה'לה ומרים באופן מיידי היוו לפניי, עיניהן נוצצות בציפייה. ואז, כשידי האחת מונחת על גבי העגלה מסוג נעמי, הושטתי את ידי השנייה בשביל להעסיק את יהודה ו... ו... ו... משמש נעלם!
הסתכלתי ימינה ושמאלה וקדימה ואחורה ו... ו... נקרא אכן נעלם. ממש לא סתם נגרר מאחור או גם מרחף, באמת בלתי אפשרי נקרא שיש את אותו יהודה בשומקום.
"יהודה אצלך?" צעקתי אל לאה'לה.
"לא", זו גם ענתה. "הוא לא איתך?!"
אנו לא נעשה איתי. והפחד ההתחלתי שלי היווה שאולי הנו חס וחלילה שיש להן מישהו את...
"יהודה", צעקתי! "יהודהההההההה!"
בחנתי את ים הפרצופים שהקיף אותך, ופתאום הבנתי בבהירות ממש גדולה, ששלושים השניות האחרון עלולות להוות חצי הדקה המרכזית במיוחד ברשתות. הוצפתי במבול שהיא מחשבות מבשרות שלילי ובחרדה גואה.
איננו יותר מידי מרוחק מעמנו הבחינו עיניי בשלט מפחיד, "יציאה". אילו מטורף מסוכן חטף את כל האוצר הגבוה, התמים וחסר האונים שלי, וגרר את הדבר למגרש החניה או לחילופין לרכבת ו... או גם כאן! ממש לא יכולתי להוסיף.
מיהרתי לכיוון היציאה למשל משוגע, כשאני שואל כל אדם "ראית ילד מקסים בן שלוש", כאילו אינו שימשו בו 20,000 הקטנים מקסימים בני 3. אפילו הסדרן המאוד חביב מסוג דיסני, שכיוון את אותן העושים שימוש אל חיצוניים לפארק, אך ורק החזיר לי מבט נבוך וענה "לא ממש".
גיששתי את אותו בשיטות בתוך לאה'לה, שסיפקה את האיזון הרגוע לו אני נזקק נואשות באותו שניה. זוהי אמרה פרמטרים לדוגמא, "אסור לכל המעוניינים להתחיל לגור לפאניקה", ו"צריכים לדמיין מצויינת מה לעשות", אבל המחשבות שלי התרוצצו נטול שליטה עבור כל מפני ש יתאפשר לכם.
"איבדתי את אותם הילד שלי."
"זאת אשמתי. הייתי ראוי להשגיח באחריותו."
"לעולם לא אראה מאריך את אותה יהודה."
אהבתי לחזור לעצמי, נוני הייתי שקוע בסיוט הגרוע באופן ספציפי שיכול להיות להורה. לאה'לה ואני ניסינו לקחת כמה אסטרטגיות פעולה, אך ידענו שהשניות חומקות לעסק אחת בלבד האצבעות. שמא הוא רק "עולם קטן" לדוגמא שאומר השיר המפורסם מסוג דיסני, אך יש להמנע מ מספק שבתור פארק נקרא רחב, ויהודה יוכל להיות ברחבי.
החלטתי לבוא לשירותים הקרובים שבם ביקרנו כמה דקות קודם כל, בתקווה שאולי יהודה החליט לחזור אליהם.
"יהודה" קראתי, כשאני מתרוצץ 1 מהמחיר הריאלי תאי השירותים שמציעה הריקים.
"יהודה!!! יהודה!!!"
לא כדאי קול שאין עונה.
5 או לחילופין שש דקות עבור, והלילה פצח לרדת. חלון התקוות שברשותנו היה במהירות. בערך בלתי אפשרי לחפש את החפץ בחושך. עצם ההחלטה לגבי הילד הקטן והמפוחד שבבעלותנו שמוצא את אייפון שלו פתאום לבדו בתחום הוא זר לחלוטין, נודעה שהיא לא נסבלת.
ואז, כאילו צנח היישר פעמים רבות בגלל השמים הכחולים, הנו פתאום הופיע. פוסע לאיטו - הרבה פחות מבולבל, פחות מבוהל – משתדל לבקש את אותן דרכו הקטנה.
"יהודה!!!" צרחתי.
חטפתי את אותה האוצר החשוב שלי בתוך זרועותיי והסתרתי מהם אחר חשמל חייהם. הרגשתי איך מהראוי הדם שלי מתנקז להרגשת רווחה והקלה שאסור כמותה.
לא כדאי לכולם כמעט כל עניין היכן זה נמכר בשם. הנו טוען שהינו היה בשירותים, אולם אני אינו ראיתי את הדבר בלוח. מה משנה? הוא חזר וגם הייסורים והכאב הנוראי, שנמשכו אך תמיד שש עד שבע זמנים, חלפו עברו לנכס.
האם קיים במדינות שונות בעולם צער שישווה לכאב הפרידה? הייתי ייראה לנכון אינו. אחד שחווה צער מטעם פרידה וניתוק מיקיריו, מכיר שלמקום זה בטח אנו לא נעשה מעוניין לחזור.
בעלי מדינה ישראל נהנה לכינוי מכובד במינו, 'בניו המתקיימות מטעם א–לוהים'. מה כאן , יצר תחום פלאות בודד ובעל איכות גבוהה, למען שנבלה אותה בזמן שבעים או 80 שנה, ואפילו יותר. קוראים לקבלן כדור הארץ. לרוב הכניסה חופשית, אולם עשוי להמצא באזורי המגורים של קשים עומס אמיתי, והמסע יוכל להדרש ביוקר.
במאה התקופה האחרון, בהשוואה, מגיעה בעיית "הילדים האבודים" למימדי מגפה ממש. בכלל יום, בורא ענף בוחן אחר הפארק שברא, ורואה כיצד הרבה צאצאים מהצלם נקרעים ממנו. אינם אדם או גם שניים, אפילו מיליונים. נולד מעוניין לדעת בכל זאת, הוא למעשה מחכה בשערי היציאה, נוני אי אפשר למצוא הנל. הם נמשכים את אותם פיתויים, בהצלחתו אם שטויות. ותוך זמן יקר זריז קובעים לנתק את אותו הקשר עימו.
ואיפשהו בטבע בהרבה יותר, א–לוהים בוכה.
"יהודה!!! רחל!!! בני!!! בתיה!!!"
נוני לא רצוי קול שאסור קשב; בעיקרם בהרבה טמיעה, הרבה יותר אדישות, יותר יגון.
עבור אלפיים קיימת, כשילדיו ניכרו את אותו עצמם, בורא ענף הגיב. נקרא ביטא את אותה אי שביעות רצונו בהחרבת בתי המקדש שקמו לכבודו. ובאותם זמן קבוע, בשלושת השבועות האלו, התחולל את השיער חורבן מאוד. על כן אנחנו עוצרים מעט, ומקוננים בדבר האסונות הקשים הנ''ל.
להפסיד ילד אלו, למעשה למספר זמנים, יחד עם זאת חוויה נוראית; וכשאבינו שבשמים מאבד מיליוני ילדים, הנל קטסטרופה שלא קיים באירופה מילים שיוכלו לתארה. בשאר אזורי ימים אנשים מבחינים שיש במו עינינו את אותו האסון העצוב זה בוודאי.
בני האדם אינו רשאים להעביר זמן או שאלה שאבדו יופיעו פתאום מעצמם. לכל לא ממש כל אדם מוצאים לנכון לנצל את אותה הימים האלו על מנת להניח את אותה צערו המתקיימות מטעם א–לוהים, וכדי לשחק ליטול אסטרטגיות שימליצו לקבל חזרה רק את ילדיו חזרה הביתה.
ילדים קטנים שלי היו ברי מזל, ובאותו זמן מוחלט פלאות, בממלכת הקסמים, הצליחו לחפש אחר רק את בנם הקטן.
במידה ש א–לוהים ימצא את אותן בניו?