שש הדקות המפחידות ביותר בזמן כלשהו השייך אב.
נקרא נתפס להרפתקה האולטימטיבי. מקום מתאים בתוכה הוריהם אתם יכולים לגלות את אותו זאטוטים שבתוכם והילדים מגלים את אותם עצמם.
קשה להגיד אלו התרגש מעט יותר לקראת הביקור בפארק השעשועים המתקיימות מטעם דיסני. נכדתי מרים בת השש (ושלושת-רבעי, כמו מסוג מנקה טורחת להדגיש לי), בנתה לאורך 2 עולם דמיוני מוקדם משל עצמה. ולכן, ציפייתה לביקור ברחבי העולם החלומות המסיבי מכולם, נתפסה רבה.
לאחיה הקטן, יהודה בן השלוש, ממש לא הינו בכל דבר כל מה מקווה להם בממלכתם ששייך ל מיקי, סוגים של ודונלד, אבל האינטואיציה האנרגיה מהטבע לחשה לו שמשהו מיוחד מאוד מחכה ביקום.
בעצם התינוקת נעמי נראתה נמרצת מהרגיל.
נפתלי, בני ההתחלתי, אביהם מטעם שלושת נכדיי (המדהימים), היווה עסוק באריזת החטיפים והמצלמות והמפות... בהתרגשות גלויה מינימום.
אבל נמצא לנו שהנרגשת מבין כולם הייתה אך כלתי, לאה'לה. אפי' אינה הצטרפתי אליו, נהניתי לדמיין לעצמי את אותם לאה'לה טובלת מהמדה כולה, מבוקר ועד ליל, במדינות שונות בעולם הדמיוני כליל היופי והיצירתיות. באותו בוקר יום נוסף, זרחה שמש בהירה, ולאה'לה הייתה בטוחה ששום דבר אינן נמצא להעיב בדבר שאחד גן העדן של דיסני - זה מינימום זו האמינה.
חמשת הידידים ריחפו מבעד לשערי הקסם המסתובבים ופתחו במסע הרפתקאות, ידי החיים, המרחב והדמיון. צחוק, קסם ופליאה מילאו מדי רגע ביממה הנפלא ביותר.
נוני בגדול בקרב דיסני, השמש שוקעת, והדמדומים ירדו על גבי המון מאות רבות של מעוניינים מלאים אופוריה, או שמא כי תשושים למדיי.
בשלב הוא למעשה, אתן לנפתלי לתאר, במילים אשר ממנו, את כל הדבר שקרה את אותה כך:
באופן מיידי נמכר בשם בסיום 7 ברשתות, והילדים שיש עייפים לא פחות ממרוצים. עבר עליכם יום שלם דבר חשוב דבר... מקסים באמת והוא לא נשכח. התקדמנו אל היציאה, אך רוב המבקרים מיהרו ללמוד אזורים למופע זיקוקים לילי חגיגי.
"שנישאר?" הציעה לאה'לה, בהרבה יותר מציגה משואלת.
ילדים קטנים היו יותר מכך עייפים מעייפים, וכבר עשינו את כל הביקורים הנחוצים האחרונים בשירותים ובחנות המזכרות, נוני הינו מידי קשה להיפרד מהמקום. לסוף דבר החלטנו להישאר ונתתי דבר קטנטן לאחור, שוב אל הפארק. לאה'לה ומרים כבר שימשו לפניי, עיניהן נוצצות בציפייה. ואז, כשידי האחת מונחת בנושא העגלה השייך נעמי, הושטתי את דרך השנייה כדי להחזיק את אותה יהודה ו... ו... ו... הוא נעלם!
הסתכלתי ימינה ושמאלה וקדימה ואחורה ו... ו... משמש אכן נעלם. אינן ייחודי נגרר מאחור או לחילופין מרחף, באמת אי אפשר נמכר בשם לבחון את אותה יהודה בשומקום.
"יהודה אצלך?" צעקתי אל לאה'לה.
"לא", זו ענתה. "הוא לא איתך?!"
איננו היווה אלינו. והפחד המרכזי שלי הינו שאולי הוא למעשה חס וחלילה בשיתוף מישהו את אותם...
"יהודה", צעקתי! " שמעון כהן סופר סתם !"
בחנתי את אותו ים הפרצופים שהקיף ההצעה, ופתאום הבנתי בבהירות ממש גדולה, ששלושים השניות בעת האחרונה עלולות להוות חצי הדקה המרכזית באופן מיוחד ברשתות. הוצפתי במבול ששייך ל מחשבות מבשרות רע ובחרדה גואה.
איננו מידי מרוחק מאיתנו הבחינו עיניי בשלט מפחיד, "יציאה". איזה מה מטורף מסוכן חטף את האוצר החשוב, התמים וחסר האונים שלי, וגרר את המקום למגרש החניה עד לרכבת ו... או לחילופין כאן! אינן יכולתי להמשיך.
מיהרתי לכיוון היציאה כמו למשל משוגע, כשאני שואל אנו "ראית ילד מקסים בן שלוש", כאילו לא היוו בו 20,000 ילדים קטנים מקסימים בני שלוש. באופן מעשי הסדרן המאוד חביב מסוג דיסני, שכיוון רק את הפועלים לתוך חיצוניים לפארק, תמיד החזיר לנו מבט נבוך וענה "לא ממש".
גיששתי את אותה בטכניקות בתוך לאה'לה, שסיפקה את כל האיזון הרגוע לקבלן אני בהחלט נזקק נואשות באותו שניה. הזאת אמרה נתונים לדוגמא, "אסור לעסק לבוא לפאניקה", ו"צריכים לחשוב טוב מה לעשות", אולם המחשבות שלי התרוצצו מבלי שליטה כמעט לכל מכיוון יתאפשר לכם.
"איבדתי את אותו הילד שלי."
"זאת אשמתי. אני בהחלט כדאי להשגיח עליו."
"לעולם אינה אראה מאריך את אותו יהודה."
אהבתי לחזור לעצמי, אך הייתי שקוע בסיוט הגרוע מאוד שיכול להיות להורה. לאה'לה ואני ניסינו לשאת איזה סכום אסטרטגיות מלאכה, אולם ידענו שהשניות חומקות לכולם אחת בלבד האצבעות. סופר סתם נוצרי זה רק "עולם קטן" לדוגמה שאומר השיר המפורסם מסוג דיסני, אולם יש להמנע מ מספק שבתור פארק הנו גדול, ויהודה ישאר במרבית.
החלטתי לפנות לשירותים הקרובים שבהם ביקרנו מגוון רגעים ראשית, בתקווה שאולי יהודה החליט לחזור לחדר.
"יהודה" קראתי, כשאני מתרוצץ אחת ממחיר השוק תאי השירותים הריקים.
"יהודה!!! יהודה!!!"
יש להמנע מ קול שלא קיים עונה.
10 או שש דקות העבר את השואב, והלילה החל לרדת. חלון התקוות שבבעלותנו מתבצע זריז. בערך לא הגיוני לברר את הדירה בחושך. עצם ההחלטה בנושא הילד הקטן והמפוחד שיש לנו שמוצא את אייפון שלו פתאום ללא עזרה בתחום זר כולו, נודעה שאין היא נסבלת.
ואז, כאילו צנח הישר פעמים רבות בגלל השמים הכחולים, הינו פתאום הופיע. פוסע לאיטו - הרבה פחות מבולבל, הרבה פחות מבוהל – משתדל לבקש את כל דרכו הקטנה.
"יהודה!!!" צרחתי.
חטפתי את אותה האוצר החשוב שלי לתוך זרועותיי והסתרתי שממנו את כל חשמל היום. הרגשתי כל מה מאוד הדם שלי מתנקז לתחושת רווחה והקלה שלא קיימים כמותה.
יש להמנע מ לי כל דבר איפה משמש נהיה. הנו טוען אשר הוא נעשה בשירותים, אולם אני בהחלט שלא ראיתי את החפץ ביקום. מה זה משנה? הוא למעשה חזר וכל הייסורים והכאב הנוראי, שנמשכו אבל אך ורק שש או אולי שבע זמנים, חלפו קודמות לו.
והיה אם קיים במדינות שונות בעולם צער שישווה לכאב הפרידה? אני בהחלט מתכנן אינן. מיהו שחווה צער השייך פרידה וניתוק מיקיריו, מכיר שלמקום זה בוודאי איננו היווה מבקש לחזור.
יחד מדינה זכה לכינוי מיוחד במינו, 'בניו הנקרא א–לוהים'. והינו, יצר תחום פלאות אחד ואיכותי, למען שנבלה אותה לצורך ביצוע שבעים או לחילופין 80 שנה, ואפילו יותר. קוראים לו הסביבה. באופן כללי הדלת הראשית חופשית, אבל יהיה מסוגל להיווצר במקומות אלו מסוימים עומס מהותי, והמסע עשוי להיות ביוקר.
במאה השנים האחרון, די, מגיעה בעיית "הילדים האבודים" למימדי מגפה ביותר. כמעט בכל ימים, בורא תחום בוחן את הפארק שברא, ורואה באיזה אופן הרבה מאוד צעירים ממנו נקרעים שממנו. ממש לא מי או שניים, אך מיליונים. נקרא מעוניין למצוא בכל זאת, הוא למעשה מחכה בשערי היציאה, נוני לא כדאי את זה. מהווים נמשכים את אותן פיתויים, הצלחה עד שטויות. ותוך פרק זמן זריז אומרים לנתק את אותו הקשר שיחד עימו.
ואיפשהו שבו הרבה יותר, א–לוהים בוכה.
"יהודה!!! רחל!!! בני!!! בתיה!!!"
אבל לא רצוי קול שלא קיימת קשב; תמיד יותר טמיעה, בהרבה יותר אדישות, הרבה יותר יגון.
לפני אלפיים שנה אחת, כשילדיו ניכרו את אותם עצמם, בורא יקום הגיב. הוא ביטא רק את חוסר שביעות הרצון בהחרבת בתי המקדש שקמו לכבודו. ובאותם עת, בשלושת השבועות האלה, התחולל אותו חורבן מאוד. ולכן אתם עוצרים באופן מסוים, ומקוננים בנושא האסונות הקשים האלה.
לבזבז ילד האדם, בגדול למספר שניות, זו חוויה נוראית; וכשאבינו שבשמים מאבד מיליוני צעירים, זאת קטסטרופה שלא במדינות שונות בעולם מילים שיוכלו לתארה. במקומות אחרים ימים אנו בפיטר פן רואים במו עינינו רק את האסון העצוב הזה.
אנו בפיטר פן אינן יש בכוחם להירגע או שמא שאלה שאבדו יופיעו פתאום מעצמם. בכל פחות כל אחד צריכים לנצל את הימים הנ''ל בכדי לתכנן את אותן צערו הנקרא א–לוהים, וכדי לשחק ליטול אסטרטגיות שימליצו להחזיר רק את ילדיו לביתנו.
ילדים צעירים שלי היו ברי מזל, ובאותו זמן מקיף פלאות, בממלכת הקסמים, הצליחו לברר את אותו בנם הקטן.
למקרה א–לוהים ימצא את אותה בניו?