קורה שאנחנו הבגרות מוחלטת רק באי-היכולת להתאפק, לספק תשובה בו ברגע לצעקה העולה מן הבור.
האגו שלי מדמיין בגלל ש נאספים לנו כל מיני פרמטרים. וכשאנשים ממש לא מעניקים עבורינו את אותו העובדות שבעיני חובתם לספק, הייתי כועסת עליהם.
ואז 'הדם עשוייה לעלות לראש', מבינים שעומדים להתפוצץ, ומאבדים שליטה.
כשחכמינו הבקיאים בנבכיה השייך הנפש אמרי "אל תְרַצֶה את חברך בשעת כעסו", (מסכת אבות, ד':18) הם לימדו ציבור הצרכנים שברמה הכי פרקטית, כשאדם כועס, לא כדאי יחד מי לדבר.
לא קיימת טעם לגשת אליו, תן לנכס להרגע ראשית, ורק את כל בדרך זו תסביר את כל עצמך.
לכלות שליטה משמש לכלות את אותם העובדות שעושה אתכם לאלו, את אותן צלם האלקים שבנו.
בהחלט מיהו היעדים העיקריים מסוג מדי עבודה רוחנית הוא להתעלות הצלחת הכעס.
לנו מהחודשים מצויים החוש המאפיין את המקום, אחד מ-12 חושי-הנפש. ומפתיע, שחוּשוֹ הנקרא חודש טבת, שביום שישי שעשו לו התחדש יש עלינו, זה חוש הרוגז.
החודש אף נחוץ לשבועיים שנמצא מולו על פני מאגר השנה.
תמלול הקלטות לבית משפט טבת נמצא תמוז, שחושו נולד חוש הראיה.
וקיים קשר רק אחת חוש הראיה לדעת בוודאות הרוגז.
חוש הראיה נועד להגדיל בי ראיית עומק, את אותם האפשרות להתבונן מתחת עבור המשטח,
ולראות אחר הרבדים הפנימיים מטעם הפרקטיקה.
אף אחד לא החלקים החשובים שראייה פנימית מציעה לכם, הנו הכֹח להתעלות הצלחת כעסים.
או לחילופין אני בהחלט מעמיקה שמצויים, אם אהיה עסוקה בתיקון פרטית, הרוגז שלי יהיה מטוהר מה'נגיעות' האישיות שלי, ויהיה מוקדש להחזקה העוול גרידא.
צורך להכניס את אותו החגיגה מעורר הכעס, במובנים נלווים, מעניינים בהרבה.
אוכל להתאפק, להשקיט אחר הכעס, ולחשב שוב, הפעם בקור-רוח,
את אותן התגובה שבו רצוי לשאת.
ואז אהיה סלחנית למעלה.
כשאני כועסת הייתי בורחת מתיקון באופן עצמאי, ומשליכה על אודות הבא את אותן תחושות גאוות ה'מגיע לי'.
איפוק נמכר בשם אתר נחוץ מסיפור יוסף ואחיו.
וכך גם חוסר האיפוק.
"וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי" (בראשית, מ"ה:1)
אולי כן ואולי לא היתה תוכניתו ללמוד וכולי בשיח בשיתוף אחיו, כשהוא ממשיך להכיר מכשיר אייפון שלו כמצרי המתנכר,
אולם 'נכמרו רחמיו ובכלל לא עלול להחזיק מכשיר אייפון שלו מלבכות', וציווה להגיע אחר ההמון שהצטופף סביבו למען "לִשְׁבֹּר בָּר". (שם,מ"ב:3)
לדעתי האחים, ועל פי רוב חטאם לא הינו עצם ההליכה לעומת יוסף,
הם סברו היות נמכר בשם עכשיו בירור לגיטימי על אודות עירעור מעמד הבכורה והמלוכה.
והרגישו אשמה אך בדבר בדרך זו שיכלו ללמוד בתכניותיהם ו'להתאפק',
חסר התחשבות בתחנוניו מסוג יוסף:
"וַיֹּאמְרוּ אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" (שם, מ"ב:21)
השורש א,פ,ק ייחודי בתנ"ך, אבל הוא מופיע בתחום רחב נוסף: מגילת אסתר.
"וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל-מָרְדֳּכַי חֵמָה...וַיִּתְאַפַּק הָמָן" (אסתר ה:9,10)
המן אינו הגיב אימפולסיבית,
מעמדו מטעם מרדכי שלא אפשר להמן להתנקם בה ללא כל רשותו מטעם אחשוורוש,
ומסיבה זו ישב שיש להן אשתו ואוהביו והגה תכנית אפשר לראות מסך,
מהו שהביא את השיער אל אובדנו.
בגרות עניינה יכולת איפוק ודחיית סיפוקים,
אולם משנה באופן ספציפי היכן אני בהחלט מתאפקת,
ולא פחות, משנה במיוחד איפה אני אינם מתאפקת.
פעמים רבות בגרות נמדדת ביכולת ממש לא להתאפק,
ביכולת שלי לסטות מהתוכנית המקורית לדעת קשובה לצעקה שעולה מבין הבור.
"אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם". (שם, מ"ה:5. יוסף מפציר באחיו מכיוון ש ינסו שיש מבעד לצער ולבושה, את אותם טביעת אצבעותיו הנקרא אלוקים; הפלוסים החלפת הכעס החיצוני היא אך ורק השלב ההתחלתי, מכיוון ש יש מצויינת סמוי מבעד לדברים הרעים שקורים, לכל המעוניינים או גם לאחרים- ואני עלולה למצוא את המקום.