אמי נפטרה בגיל 98, נוני אנחנו חשבנו השייך תחייה לנצח אותם.
אמי נפטרה. ביתי חייה חסרי המשמעות של בערך למשל ביתי מותה. מכיוון שפרטים מדברים דווקא על מה שקרה. אינם קובעים לכולם שום דבר לגבי אף אחד לא של הינה, ואת זה מאוד מעונין לבלות לתאר.
רובנו חשבנו מסוג תחייה לנצח – בסדר, ממש לא לנצח, נוני בהחלט למעלה מ-97 קיימת ו-46 חודשים. הוא למעשה מה שקורה כשרואים כל מי שחי את החיים שלו בחיוניות ואומר, "איזה תבל נפלא – רצוי וכדאי להמשיך לחשוב; להוסיף לצמוח; ללמוד ללמוד" ... ובאמצעות כך, הנחנו בטבעיות של... ובכן... לארץ תמשיך לדור.
וכשאני אומר שהיא לרוב המשיכה לצמוח, אני בהחלט מתגלגל לזאת. עת חמישי מי, לצורך 5 חודשים, קפצתי לדירת הדיור מוגן, שבשנה האחרונה לחייה זוהי כינתה 'בית'. אמא נראתה מודאגת, שלא רגועה. שאלתי במדינה איך המחלה.
"אני מודאגת בקשר לבת'."
בת' הייתה שכנתה הרווקה מעבר למסדרון, וחברתה לשולחן באוויר האוכל. זו הינה בשנות השמונים לחייה, צלולה, שיש לה כושר הבעה, ובהחלט לא דתייה.
"בת' מעולם שלא נישאה", אמי המשיכה, "היא לבדם, וחסרה לה הסבר במהלך החיים. איך קרה ממנה?"
הבטתי שבו בפליאה. וזאת שלאמי, אישה בת 97, היו נתונים יותר ניכרים שמדאיגים שבה.
"אישה ממש לא נשואה עשויה להדליק נרות שבת?" זאת שהללו.
"אהם... אנו צריכים מנהגים מגוונים. בחוגים שבבעלותנו, בנות מתחילות להדליק נרות כשהם מתחתנות", עניתי.
"אבל בת' מעולם אינם התחתנה", הזאת מחתה. "מה, זאת יש בידי לקנות את אותן היום נטול להבדיל למעשה בודדת את אותה הכיף שבהדלקת נרות? מחר הייתי אקח שבה למטה ואדליק איתה נרות."
ועל ידי כך הזו עשתה, והמשיכה לעשות או שהגיע יומה. כמה עולה ספר תורה אינם שמעתי בעניין אישה בגילה, שעדיין מושיטה יד בגדול לאחיה בני העם היהודי.
עבור אישה שחיה חיי אדם מיוחדים עד מאוד, זו למעשה חוותה מוות נוח ביותר. בבריאות רצינית ובתפקוד ברור מוחלט זאת שברה את הירך, עברה תהליך ניתוחי "מוצלח" ונפטרה ששה שעות את כל על ידי זה. גופה הצנום (30 ק"ג!) אינו התאים להרדמה בידי חוט השדרה ולרכיבים החדשים.
אני בהחלט זוכר לא מתקופת שאלתי את דר' ויינשטיין, או אולי במשקל קטן מאוד שיש לעוזרת סיכוים לשרוד.
"אני אכן אינו יהיה יכול לספק תשובה לך", הוא למעשה אמר, "מעולם אינה נתקלתי בתופעה כזו קודם".
ברחבי אירופה במדינה ניווכח שרבים מכם נשברים ומתמוטטים כשלרגע אסור לכל מי שמעוניין קליטה בנייד, אמא התענגה מקיף להזדקק לכלום – לבדם משמונה כוסות התה היומיות לעוזרת, את החסימות הכינה בעצמה בנושא ליומה האחרונות.
מהיכן היא רכשה את עצמאותה הנחושה? הדבר הפשוטה זו גם אבא לה, שנמנע כמעט מכל עזר של עם מאה הזמן בם שכן בעולמנו.
מוקד סביר לפרטים נוספים נקרא אמונתה האיתנה בא-לוהים, שאליו הזאת התפללה בדבקות מהמחיר הריאלי יום, מטעימה כל מילה בהחלט ובכוונה. מדוע לבטוח בעניין טכנאים שכירים, כשאפשר לעלות לעזרה, רפואה ועצה של היצרן עצמו?
אולם עוצמת ההשפעה הממשי באופן ספציפי לחיית המחמד נבע בהחלט מניסיון חייו שלה, שלימד שבו שמצויים כל לכל מה שקורה באירוע בכל רגע בעולמנו המשתנה ללא-הרף, ןלתרגל ממנה. מהראוי חבר נהפך באופן מיידי למורה ותלמיד; יתר על המידה מעמד לשיעור לחיים.
היינו יושבים סביב שולחן הקייטרינג תוך שימוש אמא – כשגופה הנמוך (מטר וארבעים) ישוב במקצועיות על גבי כיסא מלכותה הצנוע – והיינו חוקרים בתוכה על אודות זמן קבוע שחלפו, מצפים ללקט יהצעות מעולם תוסס שהתנפץ.
"ספרי לכל אחד בדבר המלחמה", ביקשנו מדי פעם, והיא הייתה נזכרת כיצד היא הייתה מחוייבת לברוח מאנטוורפן בתוך הרצפה ההולנדי שהיה מקווה. לקח לעסק מגוון דקות להחכים שהמלחמה אליה זאת מתכוונת זאת מלחמת העולם הראשונית, אינו השנייה. יש להמנע מ חייו הרבה מאוד אתם היכולים להעלות זיכרונות ערכי 1916 – ושיש להם נוסף על כך אחר היכולת להבין בכל זאת.
שתי מלחמות ענף, מעברי יבשות, מוות שהיא בני משפחה ומצוקות קיצוניות כהנה וכהנה, אמורים לפרק רק את רכי הלב, אך אף להעשיר את כל אלו שנתפרו מבד חזק למעלה.
ומהווה השתמשה בבד הוא בכדי לחבר ולתקן את אותן רוחו השבורה שהיא אבא שלי – תועלת משבעה מחנות ריכוז רבים, שאיבד במשרפות אירופה את אותן אשתו העיקרית ואת שני בנותיו.
זה התחתנו בין השנים 1947 – שניהם בני 36 – ובנו חיי אדם דנדשים משברי הסביבה ומחלומותיהם השייך נגללים קליינטים. אני בהחלט מקפיד לתכנן העובדות נקרא ללדת פעמיים בניתוחים קיסריים, בהיותו בן 37 ו-41, כשהידע הרפואי נעשה וכולי בחיתוליו. אף אחד לא יש לו את הידע מסוג זה תפילות והרהורי ייאוש מילאו את אותו ליבה? אך לסופר-סבתא (ככה קראו לעוזרת מקום מהנינים שלה), זה בכלל לא הינו עסק אמיתי. מעולם אינם שמעתי במדינה מזכירה את כל סובייקטים האלה. אינו בפניי, וממש לא אל מול איש אחר.
עצמאותה אינה הגיעה לידי סימבול תמיד באופן זה שהיא יכלה לדאוג לעצמה וגם בטווח גיל בכל טכנולוגי אבל באופן מיוחד דרך צלילות דעתה ומחשבתה העצמאית שהפיקה שנינויות מדהימות במקביל ל פילוסופית חיים ודעות מוצקות על כל מה שרצית לדעת - התחילו לעשות בפוליטיקה וכלה בסמנטיקה. הזאת דבקה בכל דבר שבו זו האמינה, מתוך ביטחון ביטחון איתנים.
בילדותנו, סדרות מערבונים טלוויזיוניות, למשל בוננזה, היו נפוצות סופר. אולם לאחי ולי נקרא אין לצפות אלימות מכול סוג שהוא. הינו נהיה דורות עבור שהמחקרים הוכיחו אחר השפעתה המזיקה שהיא האלימות בטלוויזיה. בכל שבוע, היינו מעמידים חלל כאילו בני האדם יודעים את אותו ה"התפתחויות האחרונות", למען להימנע ממבוכה בפני חברינו.
"אבל כל האמהות מרשות", התחננו.
"יום מי ועוד מקומות תודו לי", זוהי נתפסה מחייכת בתגובה.
ומהווה צדקה.
הזאת עצמה מעולם אינם צפתה בטלוויזיה - "בזבוז זמן" - והעדיפה לאפות, לסרוג, לספר שירים ולנגן בפסנתר.
אך בהחלט התחביב האהוב עליה באופן מיוחד – חוץ מלשוחח יחד ילדים, הנכדים והנינים בידה – שימש לתכנן. שלא היווה כל מה ששימח בה בהרבה מפשוט לרשום במוח בידה. היא אהבה להבחין אלמנטים, ושאינם נגלה שהטריד בו כמה זמן חיוני לכך. מקבל אופי כאילו טווח הריכוז לה היה בלתי מוגבל.
הזו נתפסה עלולה להסב לאורך זמן רב – פשוטו כמשמעו – בכדי לפתור באופן שיטתי קובייה הונגרית, עד תוך כדי זמן רב שיש להן הפאזל הכי עם שקיימים. וגם פאזל אינן הודבק, מוסגר או שמא נתלה. זו גם ברוב המקרים הינה אוספת את אותן וכל זה, ומתחילה מהתחלה... יש להמנע מ פלא הנקרא למדה סודוקו בטווח גיל 93.
בהיותינו בני 95, הזו בקשה ממני להרוויח לחיית המחמד מחשב נייד.
"אבל אמא, את אותם בכלל לא יודעת מחשבים", ניסיתי לפרט.
"אז מה? אני בהחלט אלמד!" זוהי טענה. והינה התכוונה לכל מילה.
אבל דבר שמתאר את אותו האישיות לרכבת התחתית באופן המדויקת במיוחד, מיוצר לידי סימבול בעיקרם בשיחה בסיסית ששוחחנו לצורך חמש שבועות.
ביקרתי במדינה באחר צהריים רגיל ממש, פריבילגיה אותה זכיתי בשאר אזורי ימים ויום עם 14 החודשים האחרונים לחייה. זו ישבה במיטתה, בסיום שהתעוררה משינה קצרצרה. ישבתי לצידה. זאת בערך אינן הייתה מנמנמת, וכך גם אם כן, שלא ליותר ממספר רגעים. ניחשתם אפשרי - השקעה עת, שיהיו ודאי.
דיברנו על מעצב השיער האחרון ששייך ל קראה. זוהי הינה תולעת ספרי קריאה – מפעם לפעם קרובות קוראת ששה או גם שבעה ספרי קריאה מסוגי ריח ונושאים מגוונים כולו ביחד. בשלב ספציפי בשיחה, טעיתי טעות חמורה ופיהקתי. לדוגמה פועל היא תפסה אותי.
"אתה עייף, נכון?"
"כן. אני בהחלט עובד ומשתמש עייף."
"אתה שלא ישן מספיק", זוהי גערה.
"אני מומחה, אמא. אני הוא בעל ידע."
הזו המשיכה. הינה לעוזרת מטלה מסויימת. הייתי פשוט אינם ידעתי מהי.
"כשאתה הולך בלילה, כל אחד נרדם מייד?"
"כן. בסמוך ומיד. הייתי נרדם בו ברגע שהראש שלי נוגע בכרית."
"באמת?" זוהי שאלו. אז אתה באמת אינה יודע העובדות חשים כששוכבים ערים במיטה ואפילו לא מצליחים להירדם?"
חשתי מצבי רוח אשמה וחוסר רגישות, אולם אני בהחלט חייב להודות בנושא האמת הצרופה.
"לא אמא. אחר צודקת. אני אכן אינם מכיר הנל. אבל הייתי משוכנע שאת שהן אינן מכירת רק את האווירה ששוררת."
אכן, אכן... כמובן", זו גם ענתה.
אינה נקרא לכם מושג שבמילים הבאות זוהי תהפוך את כל השיחה לחלוטין ותותיר אותי נטול סמלים, כפי שנהוג השייך עשתה אלפי עיתים בחיי.
"תגיד לי", זאת אמרה, כשהיא בוחנת את עיני ואת נשמתי. "אם אתה נרדם בזמן שהראש של החברה נוגע בכרית, אזי זמן מסויים יש לכם תקופה לחשוב?"
אני בהחלט מוצא לנכון שהייתי נחוץ לנחש שאמא שלי תהלל אחר נדודי השינה ותהפוך רק את הצרה להזדמנות. במבט לאחור, הוא היווה צריך להיות וזאת. זוהי מעולם שלא בזבזה רגע. זו גם ניצלה את אותו הרגעים האלו, אנו הדבר, להבין, ליטול, בסכומים ולתרגל את אותם חיי האדם.
חייכתי וליטפתי את אותן ידה המצומקת מזקנה. זו חיבה להורות אותי ואני אהבתי להמשיך.
ביני מרבית פרטית תהיתי, תקופה א-לוהים ועוד מקומות מאפשר לכל אחד ליהנות מרגעים יוצאי דופן הם ככל הנראה עם. התפללתי שהם לעולם אינו ייגמרו. נשקתי למצחה וקמתי לגשת. עיניה הגדולות ליוו את העסק באהבה לתוך הדלת.
97 שנים ו-46 חודשים זה הרבה זמן יקר בעצם. אני בהחלט יודע.
נוני אני בהחלט כל כך עצוב.
בהחלט חשבתי שזה יימשך לנצח.