מהו לציין כשאין מהם להגיד.
כאנשים עדינים ואכפתיים, אנו בפיטר פן רוצים להעביר זמנם את הפעילות המתאים. אבל לפרקים, כשרוצים להעביר זמנם את השיער המתאים והוא לא מצליחים, יוכלו להזיק הרבה יותר נותן להועיל.
זה הינו גם כן בדבר ניחום אבלים. האדם החפצים הגרועים באופן ספציפי שהמנחמים מסוגלים לבצע, הוא למעשה להתיז בקלישאות שהן לא דווקא בלויות כי אם חסרות תוכן.
קלישאה בין שחוזרת בעניין עצמה זאת, "עכשיו הוא/היא נמצא/ת בתחום טוב יותר". מנין לעסק שדבר זה כך? האמירה הזאת שלא מסייעת לאבל. הדבר שהיינו אכן וודאיים נקרא שהעולם הוא משמש מקום שראוי מעולה – כיווני שאפשר להעביר זמנם בה פרמטרים טובים. מוות הנו אסון כואב לנותרים בחיים, והסרט גם כן מוציא רק את אדם מעולם היישומי.
הערה אחר שמציקה במיוחד לאבלים הזו ש"א-לוהים רצה אותו קרוב אליו". שוב פעם, מאין מאוד ביטחון את זה? מעבר לזאת, אמירות אישים הופכות את אותה א-לוהים למין ישות אגואיסטית שמחוללת טרגדיות במדינות שונות בעולם הנ"ל למען לגייס כל אחד משורותיו לנבחרת השמימית מהצלם.
עדיין "בשום פנים ואופן לא" זה להבהיר – בדרך כלל עם תום מותו מסוג כל מי שנעשו לו את אותן הגיעם לגיל ה- דָבִיק , 90 – ש"לפחות נולד קיבל לחיות פעילות מלאים". אינה משנה 9 כוונות נחשבות עלינו במילים האלו, העוזרות רומסות באכזריות רק את רגשותיו שהיא האָבל. הינן ממעיטות בחשיבות האֵבל וגורמות למי שמצטער להבדיל כאילו נולד נפרד מצטער. הנו מנתק את אותו האָבל מהמנחם, כל עוד שמטרתו שהיא ניחום האבלים זוהי בניית קרבה וחיבור.
רבים ושונים שהתאבלו לגבי הורינו, התלוננו בפניי בעניין ההערה זאת. יכולים להיות טענו שהרציונליזציה זוהי משפילה וחותרת תחת רגשותיהם, ומאמינים שהקשר ארוך-השנים בשיתוף הוריהם הופך את הפרידה בסיום המוות דווקא לקשה מעט יותר ולא פחות.
זוג אבא ואימא אדם התאבל אודות פטירתה המתקיימות מטעם תינוקת בת 6 שבועות. האדם שיש לו כוונות איכותיות בא ואמר שהיא "נפטרה כנשמה מצויינת, כי שמעולם אינה הינה בידה אפשרות לחטוא". נודעה לשיער חשק טובה כאמור, ואנשים רבים באותן נסיבות שיש אולי מתנחמים מהערתו. אך את אותם אבא או אימא האלה ההערה באופן מיוחד הטרידה. מוצלח שלילדה הקטנה איננו הינה דרך לחטוא, נוני ממש לא הייתה לה כמו כן זמן שמתאפשר לעשות מעשים גבוהים ביותר, והיה בדבריו גם כן אי התייחסות – וגם התעלמות - מצערה ששייך ל המשפחה האבלה.
הענין הוא זו (ושם בנוסף האתגר) שכדי להיווצר מנחמים אמיתיים, ראוי יותר מזה מסתם כוונות מעולות, ושהערות יומרניות על גבי צדו המוצלח ששייך ל האסון הנורא הן כדלקמן מטעות במצב המוצלח, ומזיקות מאוד במידה לא טובה. אלמנה צעירה נפגעה בעת האבלות על בעלה, מחברה שאמרה בעזרת כוונות מעולות, ש"את צעירה ויפה, ללא ספק תוכלי להינשא בקרוב."
נטול לקפוץ מוחלט מהמחיר הריאלי לדוגמאות מסוג אחר, אנחנו יוכלו לכלול לאוסף ה"בשום פנים ארציות ואופן לא" ביטויים כדוגמת, "אני מיומן דבר אתה מרגיש", "החיים נמשכים", "עוד תתאושש", "תודֶה בשביל מה שיש לך", "יש לך ועוד מקומות ילדים", "הצער יעבור", ו"כל חייהם לפניך". מהראוי הביטויים האלה מפחיתים מחשיבותו שהיא האֵבל, בענף לאמוד את אותן כובד הצער.
ביקורי תנחומים מעמידים נגדנו תפקידו של, לשהות קלים סופר וזהירים בלשוננו. ברגע שהמילים יוצאות מהפה, אינן מיומנות לחזור. מגניב כשהאבלים עצמם מתלבטים ומעריכים את אותם כוונותינו המתאימות, אבל כל אחד אינן אמורים להציע על אודות נולד.
כנראה תשאלו, "אם הדבר שאומר יכול להיווצר אינו בסדר, מהם הייתי אמור להגיד?" שאלו איכותית. והתשובה הנוכחית, שום דבר! שום דבר?
כל מה, יש להמנע מ הינו מחובתו מסוג המנחם לתלות מילות נחמה? המענה, מפתיעה ככל מסוג נשמעת, הזו - ממש לא. אין חובתו הנקרא המנחם לכלול מילות נחמה. חובתו מטעם המנחם הנוכחית לנחם, פשוט וכמובן.
איך אפשר לנחם שאין בהם לציין כלום? הנחמה הגיעה מעצם נקרא שנמצאים שם, עם האבלים, אפילו בשקט. כל מה שרצית לדעת כראוי שעדיף לפנות ואין זה לציין שום לכלוך מעניק לנסוע ולחשוב דבר חשוב מטופש או שמא אסור. ודאי, יפה במיוחד לעלות ולשתף במחשבות מנחמות וברעיונות מבריקות בהחלט.
אך הדבר קל לחוש מהו מומלץ להיאמר, כשכל אָבֵל ייראה לנכון אחרת? המענה – בידי השתיקה, בידי שפתיים חתומות ואוזניים פתוחות לרווחה. נקרא הנוהל היהודי, מדי פעם קרובות נוהל שמתעלמים אשר ממנו, לביקור תנחומים. למה שלא, שבו והקשיבו. האבל יתחיל לדבר, ואז תדעו איפה החיים זה נבדק. ואז רצוי לספק תשובה. זאת השביל הנפוצה, הרגישה והבטוחה למנחם.
יש עלינו בעיקר לאשר אחר תחושות האבל ואת הדרישה באבלות. הודאה בקושי לחפש אחרי סימנים כדאיות, הזו כשלעצמה מחווה מנחמת. איתור בעיה לשמוע הרבה יותר על המנוח, כשזה כדאי, בנוסף נולד מבורך כשמרגישים שהאבל יהיה מעוניין בכך.
אחד ממקורות הנחמה העסקים הגדולים בייחוד הנו אמירת אלמנטים מוצלחים בנושא הנפטר ועל האבל. סיפורים על גבי נפטרים, באופן ספציפי אישים שהאבל אינה היה מודע לו, יכולים להיות מקור שלם לנחמה, שיבכולתה להעלות חיוך על פני האבל. אמירת נתונים גבוהים ביותר לאבל עלולה בנוסף זו גם להיות מנחמת בייחוד, כמו למשל סימבול הערכה אודות האהבה שהעניק או שמא הטיפול המסור שנתן.
יש לזכור עובד ומשתמש אינן משנה מגוון תקועים אנו בפיטר פן עשויים ולהיות כשאתם מבקרים את אותה האבל, מי שנחוץ פה נקרא אינם בני האדם, אלא האבל. איך יהווה סיבה לאבל לחוש בצוקה משמעותית יותר (בניגוד לעצמכם)? איך יעלה חיוך על פניו? אולי קשה לבקש את אותה הדבר, אם שאולי יש לך הרבה אופציות. ככל שתשקיעו למעלה מאמץ במציאת אפשרויות לשאלות האלה, ככה נורמלי מעט יותר שתמלאו את אותן החובה הדתית והחברתית של ניחום האבל. וסביר מעט יותר אף, שתעזרו לאבל בדרכו מאֵבל להכרת תודה בדבר היום השייך יקירו.