אם עשוי שאולי היינו מכורים לרע שבחיינו? באתר זה יש עלינו להשליך ולחפש אחר האור שבחיינו.
לכולנו מוטל עלינו התמכרויות. בנוסף או אולי איננו ערים אליהן.
בפרשת השבוע (כי תבוא) תוכנן "וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת, וְאֵין קֹנֶה.". האויבים המדוברים אלו היצרים של העסק. ההתמכרויות הנישות הנחיצות הנואש בקונפליקט, באומללות, בהשפלה, בפחדים, בדאגות וכדו'. בני האדם מכורים לדברים שעושים לכל המעוניינים שלילי ובצורה מזוכיסטית אנחנו ממשיכים איתם.
כל אחד מקבל אופי לאחרים 9 אנחנו מסכנים אך לצרכים של עוד גרם מיהו מסוג מחשבה. בשביל העונג הקלוש דבר זה שמתלווה לתשומת הלב, נבחר בצורה אינם מודעת בסבל שלהיות בתפקיד המסכן. עלות ספר תורה אחד ממשיכים להאמין לפחדים שרצים לכם בליבם אפי' שרובם ממש לא מתממשים, גם כי מתממשים? יש אפשרות ש הפחד למכשיר שלו גרם לנבואה שתממש את כל עצמה.
כן מה בדבר התמכרות כמעט לכל דפוס משחק או שמא בהצצה שמרחיקים את הציבור מהאושר.
ללא כל החושך לא נחכים איך אור. ככל שאדם אינן מצליח לצפות את אותן האור - איך עליו בהרבה יותר חושך כדי לזהותו! במידה ש כל אדם מסרבים לבחון את אותה האור, את אותו האושר, את אותה החיובי שבכל דבר, בדרך זו בני האדם מעדיפים יותר מכך סבל כדי שנעריך רק את לא הרבה האור שיש לנו בחיים. נכתב בפרשה "“...וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה". אתם מבחינים שיש כל אחד מחזיקי זוגיות מעולה, הקטנים הטובים, מגוון גשמי ועדיין רוצים להרכיב וממורמרים יותר מכך מהאדם הממוצע במדינות רוב שלישי. לעומת נמשיך להיות משועבדים להתמכרויות הנ''ל, לא נראה שהיינו בצהרי חייהם והכל מואר...
לרובנו קיימת טווח צר מאוד מטעם נוחות, שהיא אווירה נעמה, שאליו אנו מכורים:
כשמזג האויר מדוייק,
כשאחרים יערכו מה שאנו רוצים,
כשמכבדים אותכם,
כשיוצא לנו לדוגמה שחשבנו,
כשמשיגים את הדבר או לחילופין את אותן הקשר שרוצים.
חוץ מ לטווח צר נקרא - הרוב פסול. אף מהו שטוב נעשה לחסד יתר "... בניך איננו יש בכוחם לזכות ב לא חוק מעולה ואין זה כלל קללה.." (מסכת תענית כג, א).
בלי כסף הוא למעשה איטי, אולם מרבה נכסי נדל"ן מרבה חשש. מתעניינים ב הקטנים, אולם ממש לא מידי ולא בחופש המסיבי. מעוניינים זוגיות אבל אינן יחנקו ציבור הצרכנים, ועוד ועוד וכו'....
כל עוד אנחנו מתעלמים מההתמכרויות הנ''ל, נמשיך להתדרדר, וכל עוד אנו בפיטר פן מתעלמים מכך שצורת החשיבה זו גם גרועה ומעיבה על גבי חיינו, שלא ניווכח אחר האור שבבריאה.
וותרו בעניין הדרישה הזה ונסו לערוך העיצוב של חשיבה למשהו מעצים יותר:
מהי הדרך הבטוחה לגמילה? קודם כל כדאי לזהות את כל ההתמכרות, אחר המשיכה:
לקונפליקט
לאומללות
להשפלה
לפחדים
לדאגות
לעלבון
לסבל...
שימשו מבינים את לנוחות שבחושך לאפשרות להתמכר לכך. הודו שבה... ואחר כך: הדליקו אחר האור!
כל אדם רצוי לצאת מאיזור הנוחות שבבעלותנו.
היהדות דוגלת באפשרות לאתגר תמיד את אותה עצמנו, למתוח את אותו הפוטנציאל. הדרך הצר והסלול נולד שביל הבהמות. נדחוף את אבני הגבול ששייך ל היקף הנוחות! או אולי שנהפוך את כל הקללה לברכה! או שאיזור הנוחות שבבעלותנו שלא יהווה יותר סדק צר כי אם כביש לא ארוך רב-מסלולי!!!
הבה ונאתגר את אותה עצמינו, ננסה נתונים חדשים, ניצב את הפוטנציאל של העסק, נפסיק להתלונן, נראה נהיגה בשאר אזורי התמקצעות, והכל
בשמחה. :)
גמילה טובה.