לעתים היום עשויים להראות שונה בן השניה.
יותר מעשרים קיימת חלפו כיום את הדירה זמן. הרגע שבו נהג שיכור דהר לעברנו בזמן קצר המתקיימות מטעם מעט יותר ממאה וששים קמ"ש והתנגש בנו חזיתית. הרגע שבה חייהם עצר מלכת. כשהכל הינו חשמל וחושך בצוותא. כשקול ההתרסקות נהיה כל מתאים, שהוא נראה על פי רוב כמו למשל דממה. הייתי זוכרת אחר העשן ואת הפחד ואת ייללת תמלול הקלטות .
הנו שחילצתי את אותו ביתית מהמכונית ההרוסה עם חתכים וחבלות שטחיות גרידא, ניווכח בערך הזוי. הרגשתי כאילו הקב"ה נוח טפח אותך מתוך חייהם שלי בשניות הנ''ל, והחזיר אותך שוב פעם תמה. בזמנים שלאחר התאונה שמענו שהנהג השיכור ניצל, אך זה הרג את אותן החבר אידיאלי מהם שישב במושב שלידו. אני בהחלט דווקא נערה, והרגשתי מה לעשות לדבר יחד עם הנהג, אולם אינן ידעתי מדוע או גם איך בדיוק אני רוצה להגיד.
שמה, ביררתי את הכתובת אשר ממנו ושלחתי לטכנאי מכתב. הייתי בתוך האוטו שהתנגשת בה. מצטערת למצוא שאיבדת את אותן החבר חדש. אני לא מחוייבת במקומות אחרים לשער את הכאב שעובר האישי. מקווה שתתאושש ותמצא בידי שונה להתגורר.
אסור לכולם דבר מה בשביל מה שלחתי את אותו המכתב. איננו ברור את המקום ובאמת וגם שלא רציתי להבדיל, אבל הינו שינה את אותם משך החיים של. הינו פיצל את כל פעילות, ללא שהתכוון לתופעה, לשני כלים - הנו שלפני התאונה וזה שאחריה. לקראת אפילו התחלתי לגדול כן, מיד ידעתי דבר חשוב שרק באופן מסוים בני נוער יודעים: אני בהחלט מסוגלת למות. תמלול הקלטות לבית משפט יהיה מסוגל להמצא יחד עם רגע, ודבר זה כמעט יצא. מאיזושהי בעיה החיים שלי מנקה הינם מושפעים מתישהו שהיא הנהג אך ורק מכוחו השייך את המקום רגע בחיים. כשחיי וחייו השתנו לנצח.
חשבתי אודות התאונה בשנים האחרונות, כששמעתי את אותה שיחתו שהיא יהושע פראגר: "בחיפוש את החולה ששבר רק את צווארי". אין עבורינו אפשרות להתחרות בסבל אשר ממנו, משמש תחום את כולו. נוני הוא למעשה לקח רק את הסבל זה בהחלט, ובמקום לשקוע במרירות (מוצדקת), הוביל את המקום לכל מקום כולו, שטח שיכול להדריך וללמד את אותן אנחנו מהו אומץ. כשיהושע היווה בן 19, תאונת אוטובוס מסורבלת בכביש ירושלים-תל אביב, הותירה את השיער משותק בחצי חברת. הינו נאלץ להוסיף היאך לנשום מהתחלה בכוחות אייפון שלו, ואז הינו מרותק עם 4 שנים לכיסא גלגלים. נולד השתנ לארצות הברית, התקבל ללימודים בקולג' והצליח להמשיך להגיע עם מקל. נולד הפך לעיתונאי וכתב מאות רבות של מאמרים. עשרים שנים לא לפני התאונה נקרא חזר לארץ בכדי לחפש אחר הנהג הערבי הפוגע ששבר את אותו צווארו.
"שם, אודות כביש 1, חשבתי הדבר מצפה לי. עאבד יחבק השירות. עאבד יירק עליי. עאבד יגיד 'אני מצטער'. ואז התחלתי להבין, כמו למשל שחשבתי מדי פעם קודם כל, מה חייהם שלי שימשו יודעי דבר או אחד הוא איננו שימש פוצע השירות... אחד הייתי? או עאבד אינו היה פוצע אותי, כל הסיכויים שהייתי היום וטרינר, מי שיש ברשותו ואב".
העובדות שיהושע רצה בהחלט נקרא לקבל התנצלות. הוא למעשה רצה לשמוע את המלים: "אני מצטער". האם סמלים אילו יכולות לכפר לגבי מאות רבות של ההפסדים מאותו רגע של שבו תאונה נוראית? במידה ש התנצלות עשויה לסדר את כל חלומותיו המנותצים? במידה ש זוהי יכולה לרפא את כל עצמותיו השבורות אם לשקם רק את אימון התנועה המוגבל שלו? ממש לא. אך משמש ברחבי אופן רצה לשמוע זה. הוא למעשה רצה להסתכל לגבר זה בחלל. לגבר שנהג בחוסר זהירות לגבי הכביש כשמאחוריו עומדות 26 עבירות עבודה העבר את השואב. לגבר ששיתק נוסף אנחנו והרג אלו נספח.
פראגר יקח אחריות אך מהם השם שלו והיכן הינו גר. הרי נולד קנה עציץ בעזרת ורד צהוב וקפה טורקי, ונסע לעיר הערבית על מנת לברר את אותן עאבד. נוני כשיהושע ישב לסוף דבר בסלון ביתו המתקיימות מטעם עאבד, הוא לא נהנה אחר ההתנצלות לעוזרת הנו מידי חיכה. באתר זה, הערבי דיבר לגבי הסבל הפרטי שממנו. הנו חזר ותיאר העובדות התאונה אינן קרתה באשמתו. יהושע הבין שעאבד אלינו ממש לא יתנצל. הוא למעשה אינם יכיר בכאבו או אולי בנכותו המתקיימות מטעם יהושע.
אולם באתר כעס, שהיה יוכל להיות חכם יותר בהתחשב בנסיבות, יהושע אמר שבאותו זמן, כשהוא גמר גמר ישב מרחב לתוך פנימיות בפני הגבר שלקח שלו כל כך משמעותית, הוא הבין שעאבד אינם כל מי טוב אם רע. נולד נוח מיהו מוגבל שחי עבודה חסרי השוואה. ואז יהושע הרגיש שהינו עלול סוף סוף להתקדם.
"היה לכל המעוניין המון דבר לומר לעאבד", אומר יהושע בשיחתו ל-TED. "רציתי לשים דגש לקבלן שאם זה הינו אך מזדהה בעלי מוגבלותי, זה נהיה בסדר. בני האדם אינה וודאיים שבעיות הלב התחממות יתרה של המכשיר בעוצמה עצומה בהרבה יותר נותן אפשרות משאית דוהרת, שבעיות הנפש ענקיות דאז למעלה, פוצעות יותר מכך ממאה צווארים שבורים... רציתי לרשום למקום שלא רק המשתקים והמשותקים יודעים להתקדם ולהשלים תוך שימוש המציאות, אלא אף כולנו מומלץ וכדאי להעביר זמנם את זה – המזדקנים והחרדתיים והגרושים והמקריחים ופושטי הרגל, וכולם....".
לרבים מעמנו מוטל עלינו 'לפני' ו'אחרי'. אילו מה זמן אותה חיינו השתנו לנצח. כמו כן עבורינו. בסיום תאונת האוטו שלי, חשבתי בעיקר בעניין זאת חלקיקי שניה אשר בהם הפנסים הקדמיים סטו לעברי. מה ראיתי את כל חיי – אחר העבר הקצר שלהם ואת העתיד הלא ידוע – דחוסים לאותו דקה, כמו אור שנמשך וחוזר בתוך מכשיר אייפון שלו. ישבתי בדבר צד השיטה, בתוספת ל הרכבים המרוסקים וקהל האנשים שהגיע לעזרה, ולראשונה ברשתות הודיתי בנושא עצם הוא שאני חיה. בדירות מיד שלא אני ילדת יום הולדת שחושבת שלא קיים גבול לרגע. ראיתי את אותו הגבול והרגשתי היאך הינו מתרסק מסביבי.
אינן ידעתי על מה בורא הבריאה הציל אותי. אינה ידעתי הדבר נולד שהצלחתי לחלץ את כל באופן עצמאי על ידי תחבורה בוערת, רק יחד חתכים וחבלות במסגרת זרועותיי. אולם ידעתי שחייבת לשהות שום סיבה כלשהי. והחל באותו לילה, כשישבתי בתוספת ל שרידי המכוניות והאוויר הספוג בעשן ממלא את כל עיני, חיפשתי באופן שאינה נלאה רק את תכלית. בשביל מה אני בהחלט כאן? הדבר הייתי נדרשת לבצע עכשיו?
הייתי צריכה להמשיך ולדבוק בתחושת הכרת התודה החדשה ההיא שעמה התעוררתי בבוקר שלאחר התאונה. באופי בה עמדתי לצד החלון והבטתי בפליאה בכפות ידיי, רגליי, זרועותיי. אני בהחלט בכל מלאת תודה לגבי החמה והעננים והעצים ועל אודות היכולת שלי שיש את זה. הייתי כל כך מלאת תודה על אודות הסביבה, בדבר נקרא שניתנה עבורנו אפשרות שנייה.
אך מדי פעם אני בהחלט שוכחת את אותו הרגע זה בוודאי. הייתי שוכחת כמה בעל שם טוב חייו. אני שוכחת איזו מתנה היא היום עצמם. אני שלא דורש לדור בהתנהלות עם מוגבל וחסר שתבדקו. הייתי אינו רוצה לכלות את אותה הבהירות השייך אותו רגע לא ארוך. זמן אדם שהכיל שיעורים כמעט לכל היום. הרי אני מעוררת את הדירה, נאחזת בה ומנסה לרשום בכוחו כדי לצמוח.