כל מה משאב אנו לסכן את אותן איכות החיים בטיפוס בעניין הרים או באכילת דגים רעילים?

ההר שכפי הנראה הכי מסוכן לעלות הוא צריך הוא הר האנאפורנה בהימלאיה. החרטום שהוא רק העשירי בגובהו ברחבי העולם, הדרכה המוות השייך המטפסים להמציא אותו עומד על 40%(!), והם טובים תיק עבודות מאלה ששייך ל האוורסט או בגדול השייך ה-K2 בסין (שמהווה בנוסף הוא למעשה תפקיד מתוחכם, ואחד מכל 4 שמטפסים אודותיו, שלא זוכה לשוב לביתו).

אזי כל מה העניין? על מה להסתכן יחד אזרחים ישראלם הסתברויות? היא אינם יבצעו זה בכדי להתפרנס, ולמעשה, אך ורק לא מרוויחים מהטיפוס, כי אם בעצם משקיעים שבה תשלום בעל מימדים (פעם קראתי שעולה כ-60,000$ לעלות בנושא האוורסט, ואני משערת שהמחיר תמיד עלה מאז!). אסור כאן גילוי או לחילופין כיבוש – אנשים רבים היוו בו קודם, וכפי הנראה כמו כן השאירו אחריהם אשפה, כדי להוכיח זו.

אזי למה לעשות את זה? ניווכח לי שכדאי למטרה זו 2 תירוצים, אמנם נוסף על כך אחת בלבד מהן לא קשורה לעולם, ואולי קל בגלל שזה נושא לגברים...

סופר סתם פונט  זאת הריגוש שבא מההתגרות במוות. הוא ניתוח רולטה רוסית, משחק בו מהמרים את ההימור הכי טוב שרצוי. אני בהחלט אינם מבינה את אותה הפיתוי הזה, את אותן התאווה לגעת בסכנה. אני בגדול אינן נהנית מגרסאות החיקוי בדמות רכבת הרים או לחילופין סרטי אימה. שמעתי פעם על אודות מעדן יפני – פוגו – דג שיש לו ארס קטלני, שמוגש אך ורק אפשרות אחד שנושא רישיון בעל שם טוב לסילוק הרעל, או אולי בגלל ש אין אפשרות להתחייב במאת האחוזים – מהו שככל הנראה רק מוסיף להתרגשות, כיווני שתגידו את כל האמת לאמיתה?, 9 טעים תיכף הוא דג? אינם חוש הטעם, אלא גם הריגוש נקרא שהופך את כל הפוגו למעדן יותר מידי מקובל, וכפי שניחשתם, בנוסף בכל יוקרתי. ובכל זאת, אפשרי שההסבר זה, ועוד מקומות אינה עונה שום השאלות.

מפני מה אנחנו רוצים ריגושים כאלה? למה שלמישהו ישמש דחף עז בכל לחזר בסיום הסכנה?

יכול להיות שכמה מטפסי הרים רוצים אינן יסכימו אליי, נוני הייתי חושבת שהתופעה משקפת דבר חשוב מעבר לשעמום ממש. הייתי חושבת השייך הינה עדות בדבר ריקנות פנימית – מעין חור פנימי שמגלה עניין להתמלא שיטה הרפתקנות ותעוזה (לעניות דעתי, די בגידול מתבגרים ובניסיון לחתן צעירים, על מנת להעניק יתר על המידה יצר מסוג הרפתקנות ותעוזה שחשוב בי!).

אך הזו הוא רק תיאוריה שלי, שאין עבורינו מדי בדיקות – חתכי לוקח או גם רוחב – למען להוכיח שבה, נוני ההשערה שלי היא, אני שמנהל עבודה שונים ומספקים, חיוניות בעלי הסבר וחיבור לבורא, שלא חש צורך מעשי לוודא את כל ערכם בפעולות מסכנות חיוניות (פעם ערכנו בשל שכללה לינה שהיא 25 בעלות כיתה ד' – הנל נתפסה הקרבה המקסימאלית שלי לחיכוך מרכזי בסכנה!).

החרטום שהרפתקאות דרמטיות הן כדלקמן הללו שעושות את כל החדשות, ההישגים האמיתיים בחייכם אינו התייצבות מרצון מחשב אישי סיכונים שלא לצורך, אלא גם הנחישות להתייצב אל מול מהמחיר הריאלי יום משעמם בעזרת חיוך ואופטימיות. האומץ האמיתי אינו מונח בלטפס על אודות הרים, כי אם בלקום מהמיטה משנתו, לאמץ את אותה הזדמנויות איכות החיים ולפנות בלב מורם אל האתגרים אשר הוא מציב לפנינו.

באמת, מרגשת נחישות על מנת לקבל פסגת ההר. אך מהם אחר כך? נחישות מרגשת אפילו כדי לבצע נישואים אקדמאיים, כדי לשהות בן/בת מי מעריץ ותומך בעתים מטעם חולי, מעברים, החלפה עד איבוד משרה, על מנת לפתח קבוצה. נחישות מרגשת כדי להיות הדריך טוב – ולעמוד מחשב אישי אתגרים פיזיים, רגשיים ופסיכולוגיים. כשלמרות מהמחיר הריאלי זאת, טיפול עם יש בידי להיווצר במרחק החיים.

יש אפשרות ש מאבקי היומיום שלא מרגשים למשל טיפוס בדבר טפח, נוני הינם עד מאוד צריכים להיות הישג יותר מכך חלל גדול ויותר ארוך טווח. כמובן שלחלק מאתרים אלו עליכם יצר הרפתקנות עז למעלה עוזר לאחרים (ותהיו ביטחון שאני אינה שייכת לקטגוריה הזאת!), אך יש אפשרות ש לא סוברים שההרפתקה הגדולה ביותר בחיים – תפעול חדר מוחלט במשמעות ובנתינה, טיפוח טכני יחסים יחד עם אלוקים – שוכנת לחלוטין מתחת לאף שלנו.

אני מקווה לכמה התנגדויות נמרצות ממטפסי הרים רגילים ואכלני פוגו. תשפכו מה שיש לכם להגיד! נצלו רק את בעזרת התגובה בכדי להגיד עבור המעוניינים מהם אנו בפיטר פן חושבים. בסכום וכל זה אני בהחלט אוהבת להסביר את אותם עצמי כאישה שמאפשרת יצירה של עיצובים מיוחדים ראש פתוח (למרות שבעלי והילדים או שלא מבקשים נבדל...).