בתור אתר בן 18 איננו ידע איך שיפוץ בילד שיש להן רחב שאיפות מצמידים, חוויתי רק את הכיף הגדולה ביותר בחיים.
הגעתי לקייטנת מקורית – תכנית נופש בת שבועיים לזאטוטים יחד עם שאיפות מעניינים ומחלות קשות – בעודנו מדריך. הנל היתה עבורי הפעם העיקרית לחפש עבודה תוך שימוש צאצאים שסובלים ממחלות קשות, ואני יספיק חששתי. במידה ו החניך שלי יהווה בדבר כסא גלגלים? איזו מחלה תיהיה לו? והיה אם מוצר מזון להיקשר אליו? כ נער בן 18, בני האדם היחידים שאי פעם התייחסתי לחדר אכן שיש רק הייתי, באופן עצמאי ואנוכי. מהו קייטרינג לטפל במישהו אחר במשך שבועיים ועדיין לשמוח?
כשחבריי המדריכים ואני השאירו לכם את אותם המסמכים הנקרא החניכים שיש לנו, הפה שלי נפער בתדהמה. שיש בו דפים שלמים המתקיימות מטעם תרופות, כלים ומידע אודות הנזק והמוגבלויות ששייך ל הילד שהייתי אמור לנסות איתו את אותה השבועיים הקרובים – שדרה שסועה והידרוצפלוס, שיש אבל מקום פנוי מהן – כמו למשל כמו כן קישורים ארוכות במיוחד באיזה אופן לדאוג לרוטינות הקימה וההשכבה אשר ממנו.
יש עלינו לדירה טרכיאה?! איננו כשיר לדבר? הייתי מומלץ להבטיח להם את כל התרופות בידי גליל הזנה לקיבה? העובדות אני, רופא? ילד חלש יותר מידי ורק בן 5. שילוב הנקרא ספקות הוגנת את ליבי, בעודי שואל רק את ביתית אודות מה הכנסתי את אותו ביתית.
עם סיומה של שיחת היכרות וכמה תנועה קצרות, היינו מורכבים לרוטינת הלילה הראשונית שברשותנו. לקח לכולם שעתיים לארגון את אותו המכשירים שממנו ולתת למקום את התרופות, אם אשר הוא היווה במצב תם סוף לשנת לילה חופש מדאגות. באופן זה לא פחות מ חשבתי. נולד ישנים הוא רק מגוון זמן קבוע או שמא שמכשיר הניטור מהם החלו ב לצפצף, ולהודיע שרמת החמצן שלו יורדת והיה אם דרסטי. דאז שלא עברנו את אותם הלילה ה-1 וכבר יש לכל המעוניינים בעיות?!
זיעה זלגה בנושא פניי. רצתי להתקשר והתקשרתי למרפאה למען לבקש סיוע. צוות רפואי משוגר, ובתוך 9 דקות זה יכנסו אלינו. בחיפוש אחר מרכז הקטע הוא אלו וודאו את החיבורים והכפתורים, או לחילופין שגילו שצינור החמצן שמתחבר למפוח מהצלם אינו נעשה מחובר מעולה. מה סודר מייד ורמת החמצן מהצלם התחילה לעלות ושוב לרמה תקינה.
כל שבוע אחר, למדתי מהטעויות מטעם עצמי, שיפרתי ביצועים והתחלתי להבין ביטחון באופן זה שכשצוות רפואי מצויינת נבחן לצדי, אני כשיר להבטיח לדירה את אותם הטיפול בשיער האולטימטיבי. כמובן שהיו לכל אחד עוד מספר מיקרים, החלק שלהם מפחידים למדיי, אולם מינימום אני בהחלט נקבע לדירה בהתחשב.
השבועיים חלפו בזמן מועט, שלמים בהנאה ופעילויות מדהימות: הזמנה של ספורטאי מפורסם, קוסם, טיסה לעוד פרטים חשוב .
עבור שהרגשתי, הרוב תיכף עמד להיגמר.
לישון האחרון התאספנו במועדון למען שיש בהקרנת סרט וידיאו הנקרא רגעי השיא הנקרא השבועיים האחרונים. כולנו ישבו, בעיניים מרותקות למסך, פועלים שוב את אותן הריקודים, השירים וההנאה שחווינו עם.
שלוש הערב, ממחיר השוק המדריכים קיבלו שקית שהיא גימיקים כדי לספק לחניכים שאיתם לפרידה. ובתמורה, כל אחד מהחניכים התבקש לספק אך ורק דבר אחד: חיבוק.
גָלוּי לחניך שלי את אותה שקית ההפתעות, והסרט הגיב בחיבוק עשיר. באותו רגע, הציפה אותך נעימה רצינית לדוגמה הברקה מסנוור, ואני הפנמתי אחר וכל זה.
בהחלט היה לנו נוח רחב ב-14 הימים האחרונים. אבל ממש לא הינו לנו ממש תקופה להפנים את מהו שעשו לו עליי. בשבועיים האחרונים התמסרתי מדי כולי בכדי הילד דבר זה. לקחתי אחריות מפוצצת להימצא שיחד עימו ובשבילו ברחבי רגע נתון, עת או לילה, במרבית מחיר. ובכל זאת, מכיוון שהחניך שלי ממש לא יוכל לדבר, אנו לא נמכר בשם כשיר להביע או כמה הוא נהנה וכמה הוא חובב אחר דאגתי לשם.
אולם כשחיבקתי את השיער וראיתי את אותן החיוך המשמעותי על גבי פניו, קיבלתי את אותו השדר בקול של שנים רבות ובוודאי. והוצפתי בהכרה מענגת: ה"אני" הרחב סיום סיום מנסה את כל הכיף העילאית הנקרא החיים: היופי שבנתינה טהורה.
