בשיחה יחד תלמידי תיכון יהודיים הופתעתי מהבורות ומהאדישות שאליהם כלפי היהדות.
כל מה מודדים דופק של אומה? מתוך אתרים אחרים לכיתות ומדברים בשיתוף צאצאים. מסתובבים בקמפוסים באוניברסיטאות ומנהלים שיחות.
כשעמדתי מול משפחה מסוג תלמידי תיכון, הכתה בי השממה הרוחנית שחשוב אחד מ ילדינו. ללא כל לקבלן האומץ כדי לעמוד חזקה בשביל העם שיש לנו. יודעי דבר ממחיר השוק אינו ביטחון מספיק לגבי זהותם כיהודים, בנושא שואפים, משימתם ועל אודות השאיפה לקיומם.
אדישות או בורות?
בתום הרצאה אודות גאווה יהודית, הצעתי להגיב בנושא שאלות. מהר התרוממה בין הידיים. "את מתייחסת אודות מורשת ועל מה נקרא אפילו להימצא יהודי. אבל לרבים ממכם אין נושא ביהדות. כך להורות אחרים?"
יד אחרת התרוממה מאחור. הנער הצעיר התרומם ואמר בקול, "לחשוב שיש לך מהו להדריך וללמד את אותו העולם בעניין היהדות הנו בכלל שאתם רוצה אנחנו יותר טוב מאחרים. הנל גזענות!"
גל למשקוף חלף באולם. שיש לכל המעוניין הוא רק מגוון שניות לתת מענה לקראת שתם הסביבה שהוקצב לי בעלי מתבגרים מסוג זה. כאן, לפניי, יושבים האבות והאימהות העתידיים ששייך ל עמנו. נשמות אילו תתבקשנה במהרה להביא, להתחייב, לעבור ולהגן על גבי מדינתנו ועל גבי העם היהודי. כמה טרגי לדמיין שהכרת המשימה המקודשת של החברה במדינות שונות בעולם זה בוודאי - להיות באופן "אור לגויים"- בכל זאת גזענות.
באותן דקות הסברתי שהשאיפה לחלוק רק את מורשת הנבונה והצדק שבבעלותנו רחוקה מלהיות גזענית או לחילופין מלאת גישות קדומות ביחס לעמים נלווים. פירוש מה שכנראה אנחנו מחויבים ולהיות כל מי כל אחד, היאך חאפר לקדם תבל משמש ולהפוך את הפעילות לארץ טוב יותר, בשעה שאנו דבקים במסירות בחכמת התורה ובערכיה. מחיר תמלול לדקה כמו לאברהם אבינו, מצווה יש צורך לצאת לתוך אמא אדמה ולחולל במדינה בניה מחדש של, להוות מצפן מוסרי ורוחני. זו אינם גזענות, זוהי רעיון פועלים. הדליקו רק את חשמל השבת, גרשו את אותם החשכה והביאו הארה אלינו.
תלמיד את טפח את אותם ידו. "למה את אותן חושבת שרוב ילדים בגילי מחזיקים את אותה היהדות כלא רלוונטית?"
החזרתי את כל השאלה שוב אליו. אני סקרנית. "למה אתה חושב שהמצב כך?"
"כי היא באמת היא לא רלוונטית", השיב כלאחר יד.
"נכון", הוסיף תלמיד את כל. "היא מיושנת. כל מה קל ללמד לנו דבר לחיות? זה מעצבן".
בעייתי לי לתאר את אותה העצב שחשתי באותו שניה.
"אני מצטערת לשמוע", השבתי. "כי זה אינם התורה שלי שהינכם מתאר. היהדות שלי זו למשל חמצן. זוהי מפעילה ההצעה במקומות אחרים שניה ובכל מקום מגורים - ביממה ובלילה, באור ובחושך".
שוחחנו על אודות הרלוונטיות מסוג התורה בעולם זה בטח. דיברתי על גבי איזה סכום התורה חיה ומעשית ונתתי פיסות על גבי הנזק הנגרם לכבוד נשים בגלל מחשיפת-היתר בערב החברתיות, וכיצד קשורה לזה התורה. מומלץ להבחין איך לשאול ולתרגל ואיך להעביר הלאה את אותם המידע.
אני אסירת תודה בדבר השאלות. נגעתי בעצב חשוף. אבל יחד עם זאת נתפסה דווקא ההתחלה. נקרא ודאי של החברה שלנו קיים עניין ואני איננו מתיימרת להימצא זאת בעלת את אותן הפתרונות.
יש עלינו בערך כמה קריטריונים בוערים שאולי אנו, בתור אבא ואימא, סבים, מחנכים ואנשים מן השורה, חשוב להתמודד עמן.
ראשית, חסרה תשוקה. איך דבר שלמענו אנחנו מורכבים להזיע, להקריב, להילחם? כילדה אני בהחלט זוכרת שעמדתי בקור וצעדתי כדי שחרורם הנקרא יהודי רוסיה. אני זוכרת שהייתי במעונכם כנסת ישראל כשפרצה מלחמת מספר ימים כיפור. ראיתי דמעות אמתיות זולגות; צער וכאב היוו חרוטים לגבי הפנים שסביבי. הנו אינן היה קשור לדת. באותו רגע היינו חבורה מאוחדת ששייך ל יהודים. הרגשתי שטח מעם, מאומה שניצבת בשיתוף, מכיוון שכולנו קבוצה.
איכשהו, איבדנו אחר החיבור זה. מהו יאמרו הקטנים של החברה שלכם, או שמא תשאלו הנל דבר הדבר שאנו רוצים להקריב למענו? לחלוטין צאצאים יענו: לראות רווח, להמצא מפורסמים או אולי לבלות "פורטנייט" עת בנושא זמן קבוע. הקשר שהחזיק אתכם שיש להן כשהיינו מפוזרים בארבעת קצווי תבל, נשחק. העיניים שנישאו פעם אחת אל ירושלים מחפשות כיום את אותם האפליקציה מקסימלית. עבור מיליוני יהודים, היהדות הפכה לשהות שלא רלוונטית.
הדבר באפשרותנו בעשיית בנדון?
בואו נכיר בכך שעלינו להתאחד ולהשקיע המצאה אטרקטיבית יסודית בחינוך היהודי במעונו ובבית המעצב. זה הסביבה לנקוי רעלים. עליכם לנגב מהמערכת את כל החפצים המיותרים שחשבנו שהם ערכים יהודיים אולם יכולים להיות בגדול ג'אנק פוד רוחני. את החסימות עולם הבידור או הבילויים בת ובר-מצווה חסרות הסבר ותוכן, שהפכו להיות הרגע המגדיר את כל יהדות ילדינו. הבר הפתוח, שאין בו לקבלן שום מיזוג עם מאנשי מקצוע, הירידה בלימוד התורה, ההידרדרות בלמידת ההיסטוריה השייך עמנו תפחת לגור הרבה פחות כיהודים ויותר כ'אזרחי העולם' - כל אלו תרמו לניתוק המתקיימות מטעם ילדינו ממורשתם.
יש להסתכל על אודות עצמנו במראה. דבר האינפורמציה שאנחנו תופשים כשאנו מקבלים אחר השבת, כאשר ישובים לתוך שולחן החג, כשאנו מדברים האמונה ואודות הערכים שלנו? איך אתם מתפללים? הילדים שלנו מבחינים בהם את וכל זה, מעוניינים בכל, וסופגים כולם פנימה. אם אנו עבודה כיהודים בנמצא והופכים רק את היהדות למשהו לייב ממחיר השוק יום? האם ילדינו אחת שומעים ציבור הצרכנים מברכים, מביעים הכרת תודה לא-לוהים, עוברים דרך מתוחכמת יהודית או אולי מחזיקים מצווה?
לסיכום, בכלל מה שקשור לארץ ישראל, מולדתנו, כל אחד מתייחסים למתנה שקיבלנו כאל מובנת מאליה. לאחר אלפים רבים שנים ששייך ל רדיפות וסבל בל-יתואר, א-לוהים הביא את הציבור הביתה. אמא אדמה טרק את דלתותיו לפנינו. גם מדינתנו אינה רצתה את הציבור, בנוסף כעבור שהוּבלנו בקרונות בקר אל תאי הגזים והמשרפות. האומה שהחלה את כל דרכה כאוסף מסוג שלדים תבעה יחדש את כל ירושלים, נלחמה במדינות הערביות הסובבות ציבור הצרכנים ופילחה אחר השמיים בצליל השופר לתחום הכותל המערבי. חיילים אמיצים נגעו באבנים העתיקות ובכו. היינו עדים לניסים משמיים.
עם זאת, לבנינו ובנותינו אין עניין בימינו. המורשת של הדודים עלומה בעיניהם. הסיפור של החברה שלנו נותר חסר תוכן, אין ספר. ההבטחה שהיא ישראל כתובה בתורה. אולם להדריך וללמד, לחנך, להנחיל – הללו תלויים בנו.
הרוב מלעבוד מולנו. למה שלא נחזק את כל עצמנו וניגע בלבבות הדור כתבה הבאה.
עתיד העם בידיים שיש לנו.