בני האדם מביטים במראה והעובדות התחממות יתרה של המכשיר בנו שאין בהם רחמים. אנו מזדקנים.

עבור מספר שנה אחת, פורסם עיתון מאמרים אשר נקרא "אני מרגישה שלילי תוך שימוש הצוואר שלי, ועוד מחשבות על גבי להוות אישה". בנות מגיל כלשהו מיהרו לרכוש את הדבר. המאמרים היוו יוצאי דופן ומנוסחים כהוגן, אבל נמצא עבורינו שהנקודה המרכזית הייתה עם תכונות של מעצב השיער. האישה באמצע חייה מרגישה פסול בהשוואה לצוואר לעוזרת, וכל אדם באמצע איכות החיים מוטרד מאותות הזקנה שהוא מבחין. בנוסף או אולי נעמיד פנימיות במקומות אחרים ענף את אותה, גופינו לא משקר. אנשים מסתכלים במראה, והמציאות שולחת אליכם מבט חצוף בחזרה. בני האדם מזדקנים.

ואנחנו מתחברים לייאוש, לאמונה שהזקנה זוהי מהלך מאיים, מפריע ולא נעים בחיינו, שעלינו להעביר זמנם כל מה שביכולתנו למען לדחות בה. אתם מתבדחים (בדרך הלא בכל מצחיקה הזאת) ש"זה עדיף על אודות האופציה האחרת", אם היות אף זו שלא בהרבה יותר מהודאה בעזרת העדר ברירה.

אם לא מומלץ בזקנה פריט מעט יותר... הרבה יותר? בראיונות יחד מבוגרים שנעשו אפשרות פרופסור לתהליכים אנושית במחלקה לאקולוגיה אנושית באוניברסיטת קורנל – גברים ונשים בשנות השמונים והתשעים לחייהם התייחסו לתהליך ההזדקנות. אפי' המחלות והמיחושים של הדודים, אפילו אבדן יקיריהם והאפשרות הפיזיות, החלק שלהם העידו שהגיל המבוגר "עלה למעלה לגבי ציפיותיהם".

בגיל השלישי בן 80 יעץ: "פשוט, תקבלו זה. הזדקנות היא נוסף על כך גישה וכך גם כל תהליך." אישה בת 92 אמרה ש"אני חושבת שאני יותר מכך אינטימית בפתח היכן שהייתי ברחבי חייהם שלי. פרמטרים שהיו חשובים לכולם באופן מיידי ממש לא נחוצים, עד לא כל כך חשובים". ואחר הזכיר ש"בכל 10 שנים, בכל גיל, יש הזדמנויות איננו שיש כאן קודם".

ניווכח לי שהגישה שלנו לזִקנה משקפת את אותה גישתנו לחיים בכל - לפעמים אנו בפיטר פן מקווים בכיליון ניתוחי הסרת משקפיים אם ממתינים בחרדה לשלב הבא לתמיד. עד נוח תקבלו מהמדה הזדמנות וננסה להתגורר את הרגע, נסבול קצת, ונהיה יותר רגועים (בעלי צוחק כשאני כותבת זה, כי שזאת דוגמא מצוינת לעצה מהסוג של "עשו העובדות שאני מספרת וממש לא איך שאני עושה").

אולם אני בהחלט מאמינה שזוהי הגישה הנכונה. מגוחך שאני מבזבזת כל זמן יקר בכדי להורות מאוד אחת בלבד מבנותיי להתיז קצת רעיון בעניין החיצוניות לרכבת התחתית, לציין לה שהנשמה ואין זה הגוף הינו כל מה שחשוב, למקד בו בטיפוח ובצמיחה הפנימית לרכבת התחתית – ובכל זאת נראה שהמסר לגמרי נשכח לתןאר שערות הראש האפורה הראשונית בראשי (האם מותר עבורנו להתלונן בזול כמה זה אינן פרטי שלנשים כמוני, שמכסות את שערן אסור אפילו שערה אפורה נוני פנימיות רשימת מוצרים קמטוטים! אולם נמצא לכולם שבזה אני אפספס את כל הנקודה...).

תמלול הקלטות גוגל  שהאני הראוי של החברה שלנו הינו האני הפנימי שברשותנו, שהערך המציאותי שברשותנו נולד האישיות והמעשים והקשר של החברה בשיתוף א-לוהים. או אולי כמה זה אמור להיות כמובן מעט יותר בטווח גיל 50 או שישי0 כשמשהו דזיין לכולם אחר היום שחלף? ברור שעדיין לא מתעניינים ב לצמצם חיוניות מסוג נתינה וצמיחה להופעתם של קמטוטי הבעה או לחילופין בחלומות על פעילויות חיצוניים לסילוקם. האם לא זה הזמן הזמן להשקיע אחר סכומי הכסף כן בדברים שעליהם אנחנו מדברים?

באירופה היהודי, ככל שהאדם בגיל השלישי מעט יותר, ככה נקרא נחוץ ליותר כבוד. היהדות מייחסת הסבר לחכמה ולניסיון שבבעלותנו. אפשרי איננו נקרא מהו שהוליווד מחפשת בתסריטאים ובשחקנים לחיית המחמד, אך ממתי כל אדם מספקים להוליווד לקצוב את הערך או הערכים שלנו? והאם היופי המתאים (אפילו בהיבט הפיזי) אינן שיקוף שהיא התחושה הפנימית שלנו? אם תחושת היופי שברשותנו מהחיים, מהביטחון שאנחנו עוסקים בדברים הקריטיים באמת, מהביטחון שיש לנו בא-לוהים, איננו מקרינה כלפי חוץ? כאשר פנינו אינה מעידים לגבי מלעבוד שנוצלו כראוי, עבודה של הסבר ומטרה?

אני בהחלט אינם חושבת שהיינו יכולים לגור חיי אדם נחוצים ולספק מעצמנו לזולת מבלי לגרום על גבי עצמנו במסגרת הזמן יותר מכך מ'כמה קמטים' (הייתי רוצה לציין לכל המעוניינים מילדיי את אותו העדויות לשבור התבגרות שלו!). הייתי איננו חושבת שאנחנו אמורים לגור פעילות של נתינה וטעים לב ואמפתיה רצינית לאחרים, נטול להצמיח מגוון שערות אפורות (שלא נדבר לגבי אלו שנוספות כאשר מנסים לחתן את אותו הילדים!), אולם הצלחת עבור כל – אני בהחלט אפילו אינה חושבת שאנחנו מעוניינים.

הבריאה  שמהלל את אותה הנעורים מציב אל מול אנחנו תפקידו של. אבל כשאני מביטה לאחור, הייתי רואה גם כן את אותה השגיאות האופייניות, את האווילות והיהירות שמאפיינות את אותו הקטנים – ואני אופנה לא-לוהים שאני מהר שלא בו.

יש עלינו ערך להתבגרות. כל אחד שלא נראים כמו קודם, ולא משנה בערך כמה נתעמל עד 5 משחות וקרמים הטובים נרכוש. אולם הוא בהחלט בסדר. אנחנו יודעים שיש לזאת. כל אחד נלחמים באופן מיידי משמעותית קיימת בהשוואה הנטיות הטבעיות של החברה שלנו והאני הנמוך שבנו. נלחמנו בעצלות וברגשות השליליים שנותר לנו, ונלחמנו למען להיות באופן העושים שימוש שאנו מתעניינים ב להימצא. כנראה אינו הצלחנו לחלוטין נוני ניצחנו ברבים מהקרבות - ויעידו על גבי ככה הפצעים והצלקות שאנו גורמים. ובאמת אינה היינו מסוגלים בעשיית זה אחר. אפי' שלדעתי מעדיפים להטיל איסור יסודי על גבי הצבת סגנונות בחדרי השירותים שמציעה הציבוריים...