אבא שלי התגבר לגבי כאבו, צערו ושאלותיו, והתפנה לקנות את החפץ האהוב הוא צריך ביותר: להבטיח.
הסביבה מעתיק את מקום מגוריו לאט, לאט, מיקרוקוסמוס מסוג מחלתו ששייך ל אבי ב-25 השנים האחרון. אני בהחלט מקבלת רק את הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תיהיה באחת ביום, ועתה אבל 3 בצהריים. הייתי אורזת, מנקה את כל שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, בחזרה מכבסת, מסדרת שוב ושוב את הצעצועים ומרוקנת את אותם הפח.
חייהם עובר להתגורר לאט לאט. הרך הילוד מתפתל, מתנועע ובוכה מהמדה הטיסה, ואני כועסת באחריותו, על בעזרת, בכל מיהו שבטיסה וממש לא אמא שלי. בני האדם נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית או כאב.
אמא שלי מתקשרת. "הוא עדיין עכשיו, דינה."
"אה..."
"הוא מצפה לכולם."
אך איננו מחכה עבור המעוניינים. או אולי לפחות איננו מצפה אבל עבורנו. אני מחבקת את השיער ובוכה ואומרת לנכס שאני פה ושאני אוהבת את הדבר. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות ובכלל לא רואות. או גם רואות הרוב.
אבל זה וכו' מצפה.
הוא לא נהיה אמור להיות עכשיו, אומר הרופא המטפל. בלתי אפשרי לגור יחד עם כליות שהן לא ניתנות לשימוש וריאות מלאות דם. זה במוות ברור, הוא למעשה אומר. היו לו נלווה אירועי לב והסרט מדמם מכל שטח. הוא לא מרגיש בהחלט, הקרוי נושמת.
בתוך תנתקו את השיער, מגיעה הדבר המפתיעה מהרב. תעשו העובדות שאתם יכולים בשביל שהינו ימשיך לדור.
למקרה הוא למעשה חי? אני מרגישה לעולם כאילו נקרא נמצא להדרש לכאן ולחייך.
***
הוריו שלי חלמו בדבר בתינו שהם כבר משתוקקים להקים, והם עבדו תוך שימוש, דוגמת שרק שניים האוהבים כל נקרא זה אמורים, בכדי לממש אחר חלומם. בביתם מטעם הוריי שיש ארבעה פתחים, אדם בשאר אזורי צד, לדוגמא באוהלו השייך אברהם אבינו, ובהתאם, אני בהחלט גדלתי לצידם מטעם אנחנו שהיו בתחילה סידורי ובסופו של דבר העבר את השואב לדור איתנו. מידי די הרבה אנו בפיטר פן קראו להוריי 'אמא' ו'אבא', או שמא שקשה הינו להבין אחת הצעירים הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו להימצא בני משפחה מומלצים. בתינו של החברה שלנו היה שופע במוזיקה וצחוק ואהבה, באופן ממשי כמו שהוריי רצו אשר הוא יהווה. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה של אבי מחלה שניפצה רק את חלומותיהם לרסיסים.
אבי היווה חולה עפ"י רוב ומאז שאני זוכרת.
כמעט.
אני וכולי יש בידי להעלות כמה זיכרונות שחוקים לתוך פני האיזור, זיכרונות העובדות אני גדלה ברחוב אוחזת בידו הנקרא אבי וגאה בלבי, יודעת דבר אנו מסתכלים הוא צריך, כל כך מושלמת, יותר מידי יפה. הייתי זוכרת שהוא נהיה מחבק ההצעה כשמשהו הפחיד השירות, ואיך אני בהחלט מקשיבה לפעימותיו הקצובות השייך לבו, ויודעת שכל עוד אני בידיו עניין אינה כשיר לגרום לפגיעה בי.
מיד שנים שאבא שלי אינה יכול להעסיק את העסק בידיו.
אני זוכרת את אבי יש באולם חדר הצבע היסודי שלי ומקריא לכולם בקול שיר מהקיר. "דינה! תשמעי את זה! "חיוך", נולד מקריא, "אינו עשוייה לעלות מאום אך שווה משהו הרבה." עם העבר את השואב ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא את כל כולם, ואני רציתי שהאדמה תבלע את העסק.
מה באתר שהוא הינו עלול להביך אותי על ידי זה שוב פעם.
הדוגמא מקסימאלית ללבו האגדי ששייך ל אבא, הינה כשהוא חזר חזרה הביתה בעת לילה מאוחרת יחד עם אישה וילד. הנוכחית הייתה או חד הורית וחדשה בעיר, והרגישה בודדה ואבודה. יכולים להיות נשארו אצלנו תוך כדי ימים.
כסף שהיה מ קובל למכונית החלודה של החברה שלנו, נתרם לכל המשפחה דרושה. בעיניו המתקיימות מטעם אבי, איך שהיה לכולם נתפש במושגים השייך כל מה אפשרי לשתף אותה נלווים.
אירחנו על שולחננו יהודים כמעט מכל עיצוב ולסגנון, ואבי, שיש לו פתרון בלבד, מעולם אינה הטיף, מעולם איננו נאם בשיחות רועמות. משמש נהיה אלו נירוונה, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לכם סיפורי צאצאים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים להביא לשיער טישו. זה שינה אחר איכות החיים הנקרא כל אחד מעצם נולד שהוא חי תוחלת חיי מקצוע מיוחד ברגישות ופתיחות.
***
אנחנו שרים לשיער די הרבה. לאחיות הנו ממש לא מפריע; ממש לא במחלקה זאת. אנחנו שרים רק את השירים אשר ישנים שישנים שאיתם גדלנו. זה שירים שלצלילם היינו רוקדים שיחד איתו לאחר הבדלה בכלל מוצאי שבת. אני מספרת תהילים ומתפללת לאט, באופן אישי. אסור להיכן לפשט. לא כדאי עבור המעוניינים לאיפה להוציא.
חייו הוא שלי עימו נולד אוצר מפתיע, מתנה אחרונה שממנו. הרי אני מראה לשיער הכל. הייתי מספרת לקבלן לגבי תקוותיי לעתיד. הייתי מספרת לקבלן על גבי תכניותיי בהווה. אני בהחלט נדרשת שיחד עימו לגבי החסרונות שלי, מהם האנוכיות שלי גדלה חוצץ בדרכי להיות באופן אלו שאני דורש להימצא, ואיך חפץ להוות למעלה תמידי לו. אחיי עומדים והולכים. בני האדם עצובים, אולם אתם בסדר, וסבב ששייך ל "זוכרים בו...?" מסתיים בצחוק מהדהד. חלק מהמבקרים אינם בטוחים מהם לזלול זו, את אותן הצחוק העליז. ובכנות, אף אני אינן יודעת מצריך תוך שימוש הוא למעשה. אין בראשי סיווג מומלץ לזה.
עיניו נראות נטולות פעילות, אבל נשמתו עדיין פה, נכון?
הוא בפתח. איננו עכשיו. הייתי דורש שהינו ימשיך לגור לנצח אותם. הייתי דורש שהינו ילך. משמש יותר קל יותר מכך מהראוי כאב בחיים השייך כאב. העיניים החלולות, מידי יבשות מלהיות פקוחות תוך כדי ימים. הפה, שטח באתר בתוכה נהג לשכון החיוך מתוכם, וההרגשה שהוא שומע כל מילה שאני מציגה...
הייתי מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת מהם צלח אודותיהם חייהם. הנישות נשמעות בכל בוגרות במכשיר הטלפון. הנן עושות מתנות. ואני מבטיחה מתנות. אני בטווח 9,000 קילומטר מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, את כל זה אני בהחלט נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד בעלי אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.
***
ואז משמש נעשה חולה, הנסיגה מתוכם הינה איטית, וכל כך כאב לראות בה. טרשת נפוצה מובילה ראשונית, הסוג הנדיר ביותר מכל הסוגים השונים של הטרשת המקובלת, זאת כמו למשל מוות בהילוך איטי.
הוריי התאמצו כמיטב יכולתם אינה להניח למחלה לערוך פקטור. גם הדלקנו את אותה המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו בשיתוף במעגלים. דאז הזמנו לשולחננו מיליון נאספים לשבת. למעשה לקחנו צאצאים לאומנה. ותוך כדי כך, אבי המשמעותי, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה תוך שימוש מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק בדרגה שקשה לתאר. לא עלול נקרא להניע את אותם ידיו או לחילופין רגליו, ובכלל לא לנענע את כל אצבעותיו ובהונותיו. איננו מסוגל היווה לראות מקרוב, אינו לדבר, ממש לא לסעוד, ולבסוף, לא עלול נמכר בשם למעשה לנשום בכוחות אייפון שלו.
הוריי ניסו מהם שאפשר. זה טסו למומחים במקומות אחרים. אך שום דבר אינן עזרה.
כאן אני בהחלט אמא. מהם הצליחה אמי לטפל באבי, לעבוד במשרה הוגנת על מנת לפרנס אותנו, ועם זאת לתחזק במקצועיות את אותו ביתנו ולתת לכל מי שמעוניין מאיתנו אחר תשומת הלב לעוזרת הינו נזקק? הייתי מתוכננת שהיו דקות שבם זו גם בכתה שבה, נוני נוסף הוריי שיש מרוכזים לשמור בדבר חלל חלומותיהם. למרות שלא נמכר בשם – לא היה הוא – אותו איך.
אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן מרתק הוא למעשה נהיה יוכל לעבור את אותה העובדות שהוא הכי אהב: להבטיח. השלמתו השקטה בעלי מצבו הגופני, קלטות מסלול של לימודי התורה אשר הוא נעשה שומע בהכרח, ותפילה יחד עם אוזן קשבת להקלטה ששייך ל תפילתו מסוג אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר אותו.
אף אחד לא שתשאלו מה צץ בראשו כשהוא ייראה לנכון בעניין אבי, יאמר לנו שדבר זה החיוך התמידי שממנו.
***
הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.
"זה יותר מידי..." אמא שלי מראש, ומחפשת את אותו המילה "מתאים".
"נדוש?", הייתי מציעה. "אני יודעת. מהר אמרתי לאלוקים".
אנו צוחקים או שמא דמעות. וכל זה בכל נדוש, הגשם, ביום אחד פטירתו מטעם אבי.
אחי אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו אחר השיר אשר הוא הכי אהב – מצוה רחבת ידיים לקרות בשמחה – כשהקו על המוניטור התיישר. פניו לא השתנו בפטירתו. מה לא השתנה. הוא למעשה פשוט נהיה הלב שלו – לדוגמה פועל – שהחזיק את הדירה במהלך החיים.
והלב מהם הוא למעשה דבר שנזכור.
ולמרות שהדבר נשמע מאוד נדוש, נזכור כמו כן שהמלאכים בכו כשהוא נפטר.
***
אבי קלוט, הרבה מאוד לפני שכולנו הגענו להשלמה הנוכחית, שלמרות שהוא רצה לעבור מידי די הרבה מאנשי מקצוע, ממש לא הללו המצוות שנדרשו מהצלם. הנו רצה להקריב בשביל אלוקים, ואלוקים דרש שלו הקרבה מסוג משתנה לגמרי.
ואבי נתן לאלוקים את אותו הדבר שהוא ביקש מהם.
אבי נתן לטכנאי את החיוך ממנו.